השמחה על ששת השבים החיים הבוקר (שבת) גדולה ומשולה בעיני להחדרת צינור חמצן לתוך החדר האטום, אבל הלב והמחשבה על האם שירי וילדיה, לא עוזבת, מטלטלת ונאחזת בעוצמה בלב ובנשמה.
הלוויתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל שהופקרו לגורלם, שנחטפו ממיטתם בבוקר החג ושנרצחו באכזריות על ידי הנאצים של חמאס, צריכה להיות (בהסכמת המשפחה כמובן) להלוויה הגדולה והעוצמתית ביותר שנערכה אי פעם בישראל. כי זה מגיע להם. כי זה מגיע לניר עוז. כי זה מגיע לנו.
מי באוטובוס, מי ברכב ומי ברגל. מי מול המסך ומי בצידי הדרך. לו ניתן יהיה שארנותיהם יונחו בכיכר החטופים ל-12 שעות ויינתן לעם ישראל לעבור על פניהם ולחלוק כבוד אחרון, זו תהיה מחווה לנו יותר מאשר להם.
עם שלם עתיד לשבת עליהם שבעה. על שירי ועל אריאל וכפיר הג'ינג'ים שכל כך אהבנו, דאגנו והתפללנו עבורם. נשב שבעה, כל אחד בדרכו. כל אחד ממקומו.
בראש ההולכים אחרי הארונות בלוויה הגדולה , מספר צעדים אחר המשפחה צריכים ללכת דומם ובראש מורכן, הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר ואלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן. מהאחרים הציפיות שלי נמוכות.
סליחה שירי, כפיר ואריאל. חיבוק של חזק ואמץ לירדן ולמשפחה. לא נשכח ולא נסלח. סליחה
