לאילה חסון יש אובססיה לפרשת שדה תימן. זה משרת היטב את הנרטיב שלה, שמערכת המשפט והתקשורת השמאלנית מוציאות את דיבת הארץ רעה, ורק היא וחברי הפאנל הם לוקאל־פטריוטים אמיתיים. הפעם יצא שהיא גם צודקת.
פרשת שדה תימן היא אחד האירועים המוזרים, התמוהים והמיותרים ביותר בשנה וחצי של מלחמה. בבסיס הפרשה השאלה אם חיילי צה"ל התעללו, דקרו בעכוז או אנסו מחבל, שהיה נדמה בהתחלה ששייך לנוח'בה, במחנה שהפך בית סוהר פרוביזורי לחמאסניקים. הפרשה התפוצצה לפני כשבעה חודשים, כאשר נבחרי ציבור הוזעקו למקום ונכנסו דרך פרצות בגדר כדי להגן בגופם ובמצלמתם על החיילים החשודים.
לאחר מספר ימים פרשן חדשות 12 גיא פלג, שסיקר את המקרה, פרסם סרטון ובו לכאורה מצולמים חיילים מכוח 100 שלוקחים הצידה את אחד המחבלים ומתגודדים סביבו. חדי עין שמו לב שמדובר בשני סרטונים מזמנים שונים. הקריינות של פלג לא משאירה מקום לספק, אבל הסרטונים עצמם דווקא כן.
בדרמטיות האופיינית לו אמר פלג: "הצילום כולל תיעוד של העבירה המיוחסת לאנשי המילואים, מעשה סדום בנסיבות אינוס", אבל צפייה בסרטונים מעוררת סימני שאלה. יש פער עצום בין המילים לצילום. הוא מדבר בביטחון על אינוס, אולם בסרטון אין לכך ביסוס.
רבים כעסו על הפרסום של פלג, ויותר מזה על מי שהדליף. הם הואשמו בתדלוק האנטישמיות בעולם, שרק מחפשת חומרים כאלה כדי לפמפם שנאה לישראל. כאילו לחיילי צה"ל אין מה לעשות עם עצמם, רק לאנוס חמאסניקים. הסרטונים של פלג תורגמו, הופצו ונעשה בהם שימוש נגד צה"ל וחייליו בחו"ל.
זו פרשה שלא הייתה צריכה לבוא לעולם. לא ההדלפה, לא הכתבה, לא העריכה ולא השידור שלה. להזכירנו, ישראל הייתה אז תחת מתקפה משבע זירות, ואנחנו התעסקנו בזוטי זוטות. המדינה בסכנה, ומשפטנים דנים בנחת באירוע שמעניין ת'תחת. זו פרשה שנופחה לממדי ענק. אם היה משהו כזה, הוא היה צריך להיסגר בענישה או נזיפה בתוך הצבא, בוודאי לא להפוך לאירוע לאומי חדשותי מתגלגל ומסתעף.
לפני שבוע פורסם שחיילי המילואים מואשמים בהתעללות חמורה בעציר העזתי. לפי כתב האישום הם גררו אותו על הרצפה, דרכו על גופו והפעילו כלפיו טייזר. לא מדובר בעבירות מין או באינוס קבוצתי. כלומר, הקריינות של פלג בכתבה ההיא הייתה מוגזמת והפליגה למחוזות רחוקים מכתב האישום. עורכי הדין של הנאשמים זועמים וטוענים שדבר מההאשמות הראשונות לא נותר ושהמשפט מיותר.
מי שמביטה בדאגה אך גם מחככת ידיה בהנאה אל מול פיתולי הפרשה היא אילה חסון. מההתחלה היא עקבה בדריכות אחרי כל התפתחות. מראש היא טענה שלא היה ולא נברא. בכל דיון היא מביאה פאנליסטים שמהדהדים את המסר העיקרי - שפלג לא דייק. בפאנל שלה אומרים עליו ועל ערוץ 12 דברים חמורים יותר, לא אחזור עליהם כאן, אבל נראה שהיא נהנית מכל רגע. היא מאפשרת לחברי הפאנל לפתוח עליו על מלא, מעודדת אותם, כמו משסה אותם בו.
בשבת שעברה, בערב שבו שוחררו שישה חטופים, שתי יממות לאחר הטרגדיה המשולשת והמפוצלת של משפחת ביבס, היא ניהלה דיון של יותר מחצי שעה, בלי שום סימן שנגמר הזמן, רק על שדה תימן. היא הנהנה מול דבריו של סא"ל במיל' מרקו מורנו, שירה משפטים בטון צבאי: "לא מבין מה היה דחוף לפצ"רית להגיש כתב אישום, אבל זה גם כתם על הרמטכ"ל.... היא מסכנת אותם… בושה וכלימה". אחרי 42 דקות הכריזה שנעצור כאן.
אצל חסון הבעיה היא לא רק בתוכן אלא בתזמון. ביציאה מפרופורציות. בהטיה האישית שלה. גיא פלג ירד עליה בעבר, אמר שהיא "כתם גדול לשידור הציבורי". היא החזירה לו ועקצה, "לא סופרת את מכונת הרעל". נדמה שמעולם לא היה קרב שדרנים עסיסי כל כך, לוהט יותר מהביף בין קנדריק למאר לדרייק.
חסון טוענת שאינה יורדת נמוך, לא מתעסקת ברכילות ולנצח נשארת עניינית. אולם הצורך שלה להפליג בדיונים בלתי נגמרים קשור יותר באגו וברצון להוכיח את הצד שלה, ולא בעניין אמיתי לציבור. לפחות הפעם היא צדקה - וכנראה גם ניצחה.
