לכאורה הוא עוסק בשלו: מקיץ מלילה רדוף מחשבות ושברי חלום אל בוקר קריר של חורף וחושב שהחורף השתא הוא בבחינת “לייט בלומר", כלומר פרח באיחור, אבל דפק כניסה־כניסה.
שפתיו יבשות וגרונו ניחר, אולי משום שנחיריו החלו להיסתם בלילות. גם בקבוק המים שלידו כבר יבש, דוחק בו עוד יותר לצאת מהמיטה ולשטוף את העיניים במים קפואים - פעולה שהיא מתג ההפעלה שלו מדי בוקר.
השלב הבא הוא לנסות ליישר את הגב, משימה שהופכת קשה מבוקר לבוקר. אפילו הירידה במדרגות, לטיול הבוקר עם הכלבה, הפכה למשהו שיש לתת עליו את הדעת. הפרדוקס הוא שהטיפוס בחזרה עדיין קל לו, שכן למרות משקלו העודף הוא מצוי בכושר טוב (“סיבולת לב־ריאה", כמו שמטעימים הנודניקים בחדר הכושר), אבל דווקא הירידה, משהו שהיה מתרחש פעם בתנועה חלקה אחת, הפכה למשימה מושהית, מדרגה אחר מדרגה, אחרת ירגיש את המהלומה מטפסת מהעקבים אל הקרסוליים, משם אל הברכיים ואז מעלה אל הגב התחתון.
מתי הפך גופו ממובן מאליו למשהו שדורש ממנו כל כך הרבה טקסים? קשה לו להיזכר אם בכלל הייתה נקודה שכזאת, אבל הוא מחייך לעצמו במרירות כשהוא חושב על כך שחלק מהמתנות שמעניקים לך החיים האלה מגיעות באיחור ניכר. לפעמים הוא נתקל בציוץ או פוסט של הורים צעירים ששואלים בייאוש, אחרי עוד לילה מורט עצבים, באיזה גיל הילדים מפסיקים להקיץ כתרנגולות עם שחר, אם בכלל ישנו לפניו כמה שעות ברצף.
“מתי?", הוא עונה להם, “בדיוק ברגע שבו מאבדים את היכולת להתפנק במיטה עד לשעה מאוחרת". הנה הוא למשל, ילדיו גדולים, אבל היכולת לישון יותר משש שעות בלילה (ואלה עוד הטובים) ניטלה ממנו לעד, אבל אולי כפיצוי, פקדה אותו אהבה עת היה בטוח שגם ליבו כבר הסכין עם שנותיו.
הכלבה הבחינה באניצי דשא והחלה ללחך אותם כאילו הייתה טליה. כל חייו גידל כלבים ועדיין משתומם נוכח תרופת הסבתא־כלבתא הזאת להסדרת מערכת העיכול.
ימים סוערים עוברים על המקום, נוגעים לא־נוגעים בו. כלומר, נוגעים - כי איך אפשר שהדם לא ירתח נוכח שני ילדים ג'ינג'ים, אחד מהם תינוק ממש... והסיפור עם גופת אמם עד שהושבה וזוהתה? נורא. כן, הזעם שגואה בקרבה של אומה שלמה ממלא גם אותו, אבל את הוויכוח שהוא מעורר הוא מתקשה קצת להבין.
כך למשל הוא אינו מבין את מתנגדי העסקה, שטוענים שהיא תביא עלינו את “7 באוקטובר הבא". הן “7 באוקטובר הבא" הוא נתון כמעט מובנה בעתידנו במקום הזה, היש למישהו ספק בכלל?
הרי גם אם יודבר האויב הנוכחי (על האוכלוסייה “האזרחית" המקיפה אותו - שגם כלפיה איבד כבר מזמן כל שריד של אמפתיה), הרי שבעוד כמה שנים תיפתח הרעה ממקום אחר. הן כל עוד נישאר כאן ונתבע להיות עם חופשי בארצנו המוקפת במאות מיליונים של שונאים, תמיד יהיה “7 באוקטובר".
פעם קראו לזה מאורעות תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ח... ואחרי קום המדינה החליפו מלחמות את אותם “מאורעות" ופרעות. פעם זה המופתי או מפקד הפורעים ממשפחת אל־חוסייני. פעם קוראים להם פדאיון ופעם פת"ח, פעם אלה הקומוניסטים החילונים של ג'ורג' חבש, ועתה אלה הפנאטים הדתיים של חמאס. ומחר עלולים אלה להיות חיזבאללה, או כל מיני ג'בהת א־נוסרה, שמושלים כעת בסוריה - מה זה משנה בכלל?
אלה ששוגים באשליה כי יוכלו למוטט את מבקשי נפשנו, הצומחים תמיד מקרב מאות המיליונים ששונאים אותנו שנאת מוות, טיפשים בעיניו ממש כמו אלה שבטוחים שאם רק נציע להם מנחת שלום, יסכינו עם קיומנו. כן, חובה להגן, אפילו לתקוף כשצריך (גם אז, מוטב בקור רוח ולא בזעם קדוש, גם אם מוצדק). חובה גם להציע תמיד איזה אופק גם למי שיבקש לחיות עימנו בשלום, אבל להשלות את עצמנו שרק כך או רק כך נצליח לבסס כאן מציאות נטולת “7 באוקטובר"? נו באמת.
כנראה שכל ההרהורים הללו על מלחמה ושלום חלחלו גם אל החיה, שרוטנת עתה כלפי קולגה שחולף על המדרכה שממול, והפרווה שעל גבה סומרת ומשווה לה מראה של איגואנה.
“לטאה, את לא רואה שזה זכר?", הוא עולב בנבחנית, כאילו הייתה התוקפנות שלה משל על המצב. ואז הוא נזכר בה, קרן שמש בחייו. הוא שומע את קול צחוקה, מרגיש את מגע לחיה על כתפו, עת היא שומטת עליה את ראשה, חש את אצבעותיה שלובות בשלו - וחיוך עולה על שפתיו.
כך הוא ממשיך לו ברחוב האפוף קור של בוקר אביבי. פוסע בין הבריות כחתן בין אבלים, כמעט מייחל לאיזו תזכורת של כאב מכיוון הגב התחתון, שתמחק את החיוך מעל פניו: האם בכלל מותר לגבר, ועוד כזה שגופו מונה את שנותיו כנגדו, להיות מאושר בעת הזאת?
