במבט לאחור, היו אלה ימי התום שלי, אף שספק גדול אם הייתי מודה בכך אז, עת להט מהפכני בעבע בקרבי. העניין שלי בפוליטיקה התחיל מוקדם, בעת מערכת הבחירות של 1977.
אני זוכר משפטים כמו: “אם מנחם בגין ייבחר, כבר למחרת תפרוץ מלחמה". בסוף בגין נבחר ובאמת פרצה מלחמה, אבל היא הגיעה רק אחרי חמש שנים, כלומר אחרי שנבחר בפעם השנייה. בכהונתו הראשונה הוא הספיק לחתום על הסכם שלום עם מצרים, הגדולה שבאויבותינו.
אם בחירות 1977 היו אלה שבהן התחלתי להתעניין בשיחות ובוויכוחים פוליטיים של ה"גדולים" (כלומר, המבוגרים), הרי שבבחירות של 1981, למרות היותי נער צעיר, הייתי כבר פעיל פוליטי לכל דבר ועניין: אחת לכמה ימים ירדתי באוטובוס ממרכז זיו להדר (בחיפה אין “נסעתי" או “הלכתי" אלא רק “ירדתי" או עליתי"), למטה של של"י, המפלגה שהייתה מיוצגת אז בשני מושבים בכנסת, ונטלתי כרוזים כדי לחלק בצמתים, בעיקר בפינת הרחובות פינסקר, שלום עליכם ואד"ם הכהן, שבה הותקן רמזור חדש שאילץ את הנהגים להמתין.
אף על פי שמילאתי את תפקידי באמונה (ומיותר לציין שעל חשבון זמני וללא כל שכר), זה לא עזר. של"י לא עברה את אחוז החסימה. ישבתי עם ה"גדולים" במטה המפלגה בחיפה, שאליו הביא מישהו טלוויזיה שהוצבה על כיסא וסביבה התגודדו עשרות פעילים. לעולם לא אשכח את הסוקר חנוך סמית אומר במבטא אמריקאי: “רציתי להוסיף ששל"י כנראה לא יעברו את אחוז החסימה", וזהו - ליבי נשבר בגלל מפלגה עוד לפני שנשבר בגלל נערה.
מה עושים כשמפסידים? מפתחים תחושה של “מיעוט נבחר", כלומר של מי שרואים משהו שההמונים, בבורותם כי רבה, מחמיצים. במקרה שלי הדבר התבטא בשינון דף המסרים ש"קיבלתי" מכותבים בכירים.
בהתחלה היה זה יהונתן גפן מעל דפי “מעריב", שהכיתוב: “העיתון הנפוץ ביותר במדינה" עוד התנוסס מתחת לסמלילו. אני עדיין מסוגל לצטט על פה את “על השתיקה", שכתב בזכות המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה: “קין קם להרוג את אחיו והארץ שתקה, קונצנזוס סביב, ומעמק להר עברה לחישה: ‘עכשיו רוצחים, שקט בבקשה'". ללמדנו שבשמאל הקיצוני אין עקומת למידה.
בהמשך, כמו כל מכור שמוכרח להעלות את המינון, העברתי את המשפחה ל"הארץ", בעיקר כדי לקרוא את טורו של ב. מיכאל (מיכאל בריזון) במוסף של יום שישי.
מה נחרט לי בראש מכתביו? בעיקר הטור שתיאר את פועלו של גוש אמונים כתיקון לדיכוי המיני בחברה הדתית־לאומית: הדובון, הג'ינס והעוזי כתמונת מראה של אימוץ תרבות הסיקסטיז על ידי השמאל, וההזדמנות להיות לבד עם נערה על גבעה חשופה אי שם ביהודה או בשומרון כתשובה ל"אהבה חופשית".
אני מודה שלימים, עת עסקו כולם בשאלה האם רצח רבין היה פועל יוצא של הסתה, הרהרתי - בזכות אותו מאמר - איך איש אינו רואה שמדובר באהבה נכזבת? עד היום אני משתעשע במחשבות על איך הייתה נראית ההיסטוריה הישראלית הקרובה לו מרגלית הר שפי הייתה נענית לחיזוריו של הרוצח.
משני אלה, ב. מיכאל ויהונתן גפן, המשכתי אל מי שבעיניי היה ונשאר גדול המושכים בעט (אף שנהג לכתוב בעיפרון) בשפה העברית: אפרים קישון.
ב. מיכאל ויהונתן גפן היו בעיניי שני צדדים של אותו מטבע: גפן בחריזה ילדותית על גבול הרשלנות (שלמרות פשטותה ופשטנותה, הפכה אותו לחביב על רבים, כמו שמוכיחה הנהירה ההמונית למופע האיחוד של הכבש ה־16) ואילו ב. מיכאל בכתיבה רזה ומדויקת, שמקפידה על קלה כחמורה בענייני ניסוח ושפה.
שניהם היו מגויסים, כל אחד בדרכו, לשירותה של תפיסת עולם שאין בלתה - הלך רוח שהתאים לדעותיי בעת ההיא, אבל גם כזה שסופו להצר את אפיקי המחשבה (כפי שלצערי אכן קרה לשני האנשים המוכשרים הללו).
אם שני גיבורי הנערות המוקדמת שלי היו שני צדדים לאותו המטבע, הרי שקישון לעומתם היה שטר של מיליון - לודוויג ואן בטהובן של העברית בת זמננו. ממנו למדתי לא רק שכותב טוב באמת (למען הסר ספק, איני מעיד על עצמי) יכול לתאר אפילו סיד מתייבש על קיר ועדיין להיות חד, שנון ומעניין.
העובדה שהאיש המוכשר ביותר שקם לשפה העברית מאז חודשה על ידי אליעזר בן יהודה היה כמעט מוקצה בשל עמדותיו, שלא תאמו את אלה של הממסד המפא"יניקי - הייתה עבורי תחילתו של מסע התפכחות.
יקיצה שעיקרה בוז לטהרנים שבטוחים שהמפתח להבנת המציאות שמור בכיסם: בין שמדובר במי שמתיימרים להיות נציגיו עלי אדמות של אלוהים, ובין שאלה, לחלופין, אתיאיסטים גמורים פעילי זכויות אדם (גם כשאלה הופכות לנגד עיניהם ל"זכויות הדם").
ולמרות ההתפכחות הזאת, שבמידה רבה נמשכת אצלי עד עצם היום הזה, מוקדש הטור הזה לזכרו של ב. מיכאל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. אחרי הכל, הוא היה הפובליציסט הראשון שלי.
