אחרי שבמשך שעות חיפשתי, לא הייתה לי ברירה. שעות על גבי שעות חיפשתי את הספר "ספר משפחתי" של אפרים קישון בגרסה קולית אך לא מצאתי. רציתי לרענן את זיכרוני באשר לספר המופלא הזה. אבל כבר אינני קורא ספרים אלא מאזין להם באוזניות, בזמן שאני מנקה ומסדר את העולם המקומי שלי. להלן שוטף כלים, מקפל כביסה, שוטף את הרצפה. האזנתי כך לכמה וכמה ספרים קוליים - כולל הביוגרפיה של אלברט איינשטיין מאת כותב הביוגרפיות הטוב ביותר וולטר אייזיקסון (לאחרונה הוא פרסם את הביוגרפיה של אילון מאסק, שהיא ללא ספק המסמך הטוב והמחודד ביותר על חייו של האיש המשונה הזה), "על הכתיבה" מאת סטיבן קינג - שהוא הספר הטוב והיסודי ביותר לדעתי על מלאכת הכתיבה (לא שזה עזר לי), ולאחרונה גם סיימתי את ההאזנה לספר "כרוניקות פרק 1" של זוכה פרס הנובל בוב דילן.

במקביל עשיתי לאחרונה גם בדיקת דם ויצא שיש לי בעיית כולסטרול קלה. הרופאה המליצה לי להתחיל ללכת לפחות 40 דקות ביום. אז החלטתי שאתחיל ללכת עם מיטב הספרות (וגם הפודקאסטים) בין אוזניי באוזניות אלחוטיות. יש לי מסלול הליכה ייחודי שחשבתי עליו, ואני רוצה להתחיל ללכת בו ולנצח את הכולסטרול. התחושה שלי היא ש"ספר משפחתי" מושלם למסלול הזה. זה בדיוק הספר לצעוד בעודך מאזין לו.

אבל לא הצלחתי למצוא בשום מקום, כולל בכל אתרי הספרים הקוליים המוכרים. ככה שעות חיפשתי, עד שפתאום מצאתי מקום שבו יש עותק קולי של "ספר משפחתי" - הספרייה לעיוורים.

הבעיה, כך הסתבר לי כשניגשתי להירשם, שאתה צריך להיות לקוי ראייה בשביל להתקבל ולהוריד את הספר הקולי. האמת היא שאין לי אישורים רשמיים על כך, אבל כבר זה זמן מה אני מרגיש שהראייה שלי מתדרדרת. הרמתי טלפון לספרייה לעיוורים וענתה לי בחורה חמודה. הסברתי לה את המצב. "כבר הרבה זמן אני מרגיש שהראייה שלי מתדרדרת", אמרתי לה, "ובעתיד אלך לבדיקת ראייה, אז אולי כבר עכשיו תאשרי לי ואשלח לך את האישור בעתיד?".

"אני חייבת אישור", היא השיבה, "תחושה לא מספיקה לי, יש כאן הנחיות מאוד ברורות".
"אבל זה ייקח זמן, את לא מבינה מה זה התורים בקופת החולים, חודשים צריך לחכות, בזמן הזה אני יכול להספיק לפחות שני ספרים וחצי".
"רק אחרי שיש לך אישור רפואי ביד", אמרה נחרצות.
"רק שתדעי שיש לי סבא רק עם עין אחת! את יודעת מה זה? אין טיפת הערכה לזה? אני בא ממשפחה עם ותק בתחום".
"ביי", אמרה וניתקה.

לא אמרתי נואש. הסתכלתי בתקנון של הקבלה לספרייה לעיוורים, ואני חושב שעליתי על פרצה. החלטתי ללכת על זה.

ניגשתי לרופאת המשפחה וסיפרתי לה את הסיפור הטרגי והוספתי ש"נכון שאני מרגיש שהראייה שלי מתדרדרת, אבל זה עדיין לא הוכח וייקח זמן עם התורים בקופה. לעומת זאת אני סובל מקשיי קשב וריכוז שמקשים עליי לקרוא טקסטים על נייר. האם אפשר אולי להוציא מכתב שאומר שאני סובל מקשיי קשב וריכוז ברמה שאת ממליצה לאור זה שאני אאזין לספרים קוליים?".

"זו בקשה מאוד משונה", אמרה הרופאה. "בכל מקרה יש לך אבחנה של ADHD ברשומות הרפואיות, אולי תשתמש בזה, זה אישור רשמי לכל דבר".
הלכתי על זה. הרמתי טלפון נוסף לבחורה. "היי זה שוב אני, ליאור", אמרתי.
"כן, זוכרת", אמרה בקרירות.
"חשבתי על זה", הסברתי לה, "בעצם מעבר לעניין הראייה שמתדרדרת, יש לי קשיי קשב וריכוז קשים שלא מאפשרים לי להתרכז בטקסט על נייר. יש לי אבחנה רשמית כמובן. אני חושב שזה מצב רפואי שיכול לגרום לכם להחליט שאני מתאים להצטרף לספרייה".
"תשלח את האבחנה במייל", היא הודיעה, "ואני אדאג להעביר את זה למי שצריך".
"ותדונו בזה?".
"נדון".
"תדונו בזה נגיד בימים הקרובים?".
"אני לא יכולה להגיד, מה שבטוח שיש לנו דיונים יותר חשובים, אבל נתייחס".
"תתייחסו?".
"נתייחס".
"תתייחסו ותדונו, זה חשוב לי".
"ביי", היא אמרה וניתקה. הנחתי את הטלפון על השולחן שמולי ותוך כדי כך הייתה לי הארה, פתאום הבנתי שהפכתי אני בעצמי לסיפור של קישון. אין ספר על כל עלילותיי עם הספרייה לעיוורים. זה סיפור שעומד בסטנדרט של עלילה קישונית קלאסית.

בינתיים שלחתי את האבחנה במייל, ואני מחכה שיחזרו אליי. מאמין שזה יקרה בקרוב, ממש בימים הקרובים. אם לא יקרה ארים טלפון שוב.