ועדת המשנה להגות יהודית במערכת החינוך בכנסת נרעשת. חבריה גילו סוף־סוף שלימודי התנ"ך נשחקים כבר שנים ארוכות בבתי הספר. יו"ר הוועדה היא חברת כנסת שאיש מאיתנו לא בחר בה והשתחלה באמצעות שריון מקום. אפשר לראות בה תופעה מטאפיזית מקטגוריית הניסים.

"דגל אדום! מצב חירום!", היא כותבת בדף הפייסבוק הרשמי שלה, שאם איני טועה, ממומן מתקציב הבוחרים שלא בחרו בה. "לימודי התנ"ך הולכים ונעלמים מבתי הספר", היא כותבת וממשיכה בבהלה: "במקומם מערכת החינוך מכניסה חומרים שממומנים על ידי קרנות זרות, רבות מהן רפורמיות. מה קורה כשמגיעה למשרד החינוך הצעה ללימוד התנ"ך כפשוטו? משרד החינוך שולל את החומר כי התנ"ך, ובכן, לא מספיק יהודי". זו מסקנתה. 

חוק חינוך ממלכתי שנחקק ב־1953 מגדיר את מטרות החינוך, ובהן הנחלת ערכי תרבות ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית כמכנה משותף תרבותי לכלל העם היהודי. מטרות החינוך הממלכתי, כפי שמופיעות בחוק, נועדו: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו... להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בשנת 2018, הושקה תוכנית לימודים חדשה במקרא לחינוך הממלכתי. 

אני מוצאת בתנ"ך ערך גדול מאוד. אבות הציונות ראו בו ערך משמעותי לעם היהודי. גם אבותיי ראו בו מולדת ניידת לפני נורדאו והרצל. הם יום־יום נשאו תפילות לציון ולבניין ירושלים, עד שהגשימו את משאת נפשם. אחרת לא היו עוברים תלאות על מנת להגיע לארץ ישראל. זוהי מבחינתי ציונות. 

טורי השבועי מוקדש לאותה ועדה נכבדת להגות יהודית. נפתח בך, חברת הכנסת שאיש לא בחר בה. השיעור הראשון אמור היה לעסוק בגניבת דעת, אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה, כך שנסתפק בפך נחמד שקשור לחיבתך למילה "ובכן": הידעת? המילה "ובכן", מקורה בספר קהלת. "וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל". תם שיעור מספר 1. 

מכאן ואילך: הצעות פריסטייל למערכי שיעור, אחד לכל יום מימי הבריאה. גם חברות וחברי הכנסת מוזמנים לפתוח כל ישיבה בשיעור קצר מהתנ"ך. יש הרבה מאוד מה ללמוד. אחר כך נגיע לשיעורי היסטוריה, אף הם מבוססים במידה רבה על מה שכבר קרה ומתואר בתנ"ך. ההצעות המובאות כאן מבוססות מקרא כפי שלמדתי ממורותיי ורבותיי: מלכה דש ובתיה שלו זכרן יגן עלינו, לאה שרון ולילך פלד שיבדל"א וכמובן, מוריי הנפלאים למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. 

מצוות "עשה" מחייבות ביצוע פעולה מסוימת, בעוד מצוות "לא תעשה" מורות להימנע ממעשה כלשהו. בין 248 מצוות ה"עשה" מופיעות מצוות ביקור חולים, קבורת מתים והשתתפות בלוויות. עדיין לא מאוחר להשתתף בצער המשפחות שהאסון הומט עליהן במשמרתכם. תם שיעור מספר 2.

מצוות "עשה" מדברות גם על מערכת משפט צדק: שוויון בפני החוק, הגינות, חוסר משוא פנים ושמירה על זכויות החלשים. תם שיעור מספר 3.
 
חלק מעניין במיוחד ממצוות "עשה" עוסק ביושר, מנהיגות ודאגה לזולת: "מֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר" כלומר לשמור על השבועות והנדרים. כמו הצהרת חברי הכנסת עם מינויים החגיגי: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". אמונים למדינה, לא לאדם אחד. באופן כללי, לא למנות לתפקיד ציבורי אדם שאינו ראוי והגון "שֹום תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו), להנהיג את העם ביושר ולדאוג לטובתו, לתת עצות נכונות והוגנות "וְיָשַׁר לְכָל-חָפְצֵי שָׁלוֹם" (משלי ב, ט), לשמור על שלום בין בני אדם: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים לד, טו). לא פחות חשוב: "להימנע משוחד ומהטיית דין: "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" (דברים טז, יט).

שיעור מספר 5 מוקדש לאחד החוקים היפים ביותר בתנ"ך לטעמי, "חוק המלך" מספר דברים. כשהמלך החדש עולה על כיסאו, הוא חייב לכתוב לעצמו עותק של התורה, מפני שחשוב שיידע שהוא לא מעל החוק אלא כפוף לחוק כמו כל אחד ואחד. שלא ירבה לו סוסים, נשים, כסף וזהב, ולא רק: "לבלתי רום לבבו מאחיו". לא "הנחיתי", "עשיתי", "אני המנהיג העליון". צנוע. 

כבר היו פה כאלה שהפכו את הכוח שהיה בידם לכלי הרס, סכסכנות ושחיתות. מנשה הפך את יהודה לממלכה של עבודה זרה ורדיפת נביאים, מילא את ירושלים בדם חפים מפשע והקריב את בניו למולך. סופו היה שנלקח בשבי האשורי, הושפל ורק אז חזר בתשובה, אבל ההרס שהותיר אחריו הוביל לחורבן הממלכה; אחאב הנהיג שלטון ריכוזי ומושחת, גזל את כרם נבות, רדף את נביאי האמת ואִפשר לאיזבל רעייתו להשתלט על הממלכה. הוא מת בקרב, וחיות השדה ליקקו את דמו במקום שבו נרצח נבות, כפי שניבא אליהו הנביא. כשהגיעה שעתה של איזבל, היא ניסתה לשמור על מלכותיות. יופי לה. היא הושלכה מחלון הארמון וגופתה נאכלה על ידי כלבים.

יהויקים רדף את מתנגדיו וגבה מיסים כבדים, עד שהביא את ירושלים אל חורבנה הראשון. סופו היה השפלה מוחלטת. הוא מת מבלי שאיש התאבל עליו, וגופתו נגררה מחוץ לחומות ונזרקה כאחרון הפושעים. 

שיעור מספר 6 עוסק בחסד, אחריות קהילתית והצלת חיים. הכוונה כמובן לפדיון שבויים, זו מצווה גדולה במיוחד שנגזרת ממצוות אחרות, כמו החובה למנוע פגיעה בחיי אדם: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). בתלמוד הבבלי: "אין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים" ובירושלמי: "כל רגע שמאחר לפדותו, כאילו שופך דמים". הסייג שקבעו חכמים הוא "אין לפדות שבויים ביותר מכדי שווים" כדי שלא לעודד חטיפות נוספות, אבל במקרה של סכנת חיים מותר לחרוג מההגבלות הרגילות. 

הרמב"ם פסק כי פדיון שבויים קודם לצדקה אחרת, כולל לפרנסת עניים ובניית בתי כנסת. זו מצווה הכוללת בתוכה הצלה של חיים, קיום מצוות גמילות חסדים, אהבת הרֵעַ, ולעיתים אף השבת אבידות גופו של אדם לעצמו ולמשפחתו.

שיעור שביעי ואחרון: עברנו את פרעה, נקווה שנעבור גם את זה.