יום ראשון הקרוב ימלאו 100 שנים להולדת אבי, מנחם קיפניס. אומנם הוא לא נמצא עמנו כדי לציין את האירוע, אבל כמו שכתב הסופר קרלוס רואיס סאפון באחד מספריו, אנחנו מוסיפים להתקיים כל עוד יש מי שזוכר אותנו, ואני זוכר.

את הסיפור שלו אתחיל דווקא מהסוף, אולי מהפגישה האחרונה שלנו, בשבת שלפני מותו המפתיע. הוא ואמי עברו כמה חודשים קודם לכן להתגורר בדיור מוגן. על הקירות בסמוך לדירתם - וכמובן בדירה עצמה - נתלו ציורים שצייר. אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי ולכן אוסיף, "שצייר בכישרון לא מבוטל".

בעשור שחלף מפרישתו מעבודתו כמסגר לבין מועד פטירתו, חזר אל אהבת נעוריו, שאותה זנח בשל ההכרח לפרנס את משפחתו: הציור. הוא הספיק להציג בתערוכה משותפת לו ולמספר אומנים, להציג תערוכת יחיד אחת - ובשבת ההיא עסק בלבחור מיצירותיו לתערוכה שלישית.אם היה דבר שאפיין את הזוגיות בת 63 השנים שלו עם אמי (שתחגוג השבוע 96), הייתה זו התנצחות מתמדת - וגם השבת ההיא לא הייתה שונה. עת נכנסנו לדירתם ניטש ביניהם ויכוח סביב רצונו של אבי לכלול בין התמונות לתערוכה גם יצירה שבה הופיעה דוגמנית עירום.

"מנחם, זה לא ציור לתערוכה, אלא לחדר מיטות!", נזפה בו אמי - והוא מחה, אבל לבסוף עשה כרצונה, כפי שהסתיימו רוב הוויכוחים ביניהם. מקץ כשעה, עת ליווה אותנו לחנייה, מצאנו ערימת ספרים שהשליך מישהו. הספקנו "לריב" מי יקרא ראשון בכתבי צ'רצ'יל שהיו בין הספרים. גם בדיון הזה הוא העדיף לוותר. כמחאה על מותו לא קראתי בהם אפילו אות אחת, אף שצ'רצ'יל מרתק אותי, איך אפשר שלא?

בבוקר האחרון בחייו עוד הספיק לצייר, לנסוע באוטובוס לבריכת הטכניון, לשחות, לאכול צהריים, לישון מעט - וללוות את אמי לבדיקה שהייתה מזומנת לה במכון הלב בבית חולים כרמל. שום סימן מעיד לקיצו המתקרב לא נכח באף אחד ממעשיו. הוא ישב לידה, מעיין מהצד בספר שהביאה עימה כדי להעביר את זמן ההמתנה - ולפתע היא שמה לב שהפסיק להפריע לה. תחילה סברה שנרדם ודחקה בו במרפקה, רק כדי לראות אותו צונח אל הרצפה. הצוות הרפואי זינק מיד. לשווא.

אבי ניחן בחוש הומור, אבל את הבדיחה הגדולה מכולן שמר לשנייה האחרונה שלו בעולמנו: למות מדום לב בתוך מכון הלב בשעה שהגיע אליו כמלווה בלבד. ההלם ממותו היה מוחלט, הגעגוע עודנו גדול, אבל עצב כמעט שלא היה שם: גם אחיי המבוגרים ממני בלא מעט שנים וגם אני, בן הזקונים - בן 40 עת אירע המקרה - הבנו שמעל לגיל מסוים, הרי שההגעה אל התחנה הסופית והיחידה שידועה מראש במסע היא כבר אינה שאלה של "מתי?" אלא של "איך?".

כדי לחדד אוסיף שמעל לגיל מסוים, זה שבו הילדים כבר גדולים ויכולים לעמוד ברשות עצמם, הרי כמו שאומר חברי י', בכל פעם שבה הנושא עולה בינינו: "לא משנה מתי, העיקר שיהיה בבת אחת".

לפיכך, העובדה שאבי הלך לעולמו במפתיע, בגיל 85, בלי לסבול ולו שנייה אחת של כאב, כשהוא בבריאות טובה ואחרי שחי חיי משפחה, עמל ויצירה, היא ה"אקזיט" האולטימטיבי, כזה שאינו מובטח אפילו למישהו שביצע "אקזיט" פיננסי של מיליארד (שקלים או דולרים, במיליארדים זה כבר לא משנה). לא מדובר במשהו שאמרתי לעצמי שוב ושוב כדי להתנחם, אלא באמת שאני מאמין בו בכל ליבי.

עם השנים משתנה גם הזיכרון: מנוכח־נפקד בחיי הוא הפך למי שנזכרים בו בימי השנה, שאותם אנו מציינים בפיקניק משפחתי. פה ושם עולה דמותו בזיכרון כאשר אני מבחין עד כמה בני בן ה־26 דומה לו: הן במראה והן בכישרון האומנותי, אבל בעת האחרונה נדמה לי שנוסף לזיכרון גם רובד של הקלה.

על שום מה הקלה? על שהוא, שנולד בארץ ישראל ב־1925, שהפגין נגד הספר הלבן של ממשלת המנדט, שנכלא בלטרון, שלחם בפלמ"ח בראשית מלחמת השחרור - ואחר כך שירת במילואים עד למלחמת לבנון הראשונה, כבר לא חי בעת הזאת. הוא לא צריך לראות "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה", איך מושלים בכיפה הרשע והפשע, איך הפנתה ישראל את פניה לערכי הליבה שעליהם נוסדה. 

למען הסר כל ספק: הגם שלתחושה הזאת יש פרשנות פוליטית, הכוונה אינה לחלוקה הקלאסית בין ימין לשמאל, דתיים מול חילונים או למזרחיים מול אשכנזים. אז למה הכוונה? ובכן כפי שהגדיר זאת בפשטות אלי שרעבי, פדוי השבי, שאיבד שתי בנות, אישה ואח: "לא שמאל ולא ימין, אלא ישר".

לפחות העת הרעה הזאת, שמתעדפת ספינים על אמיתות והשתמטות על פני אחריות, נחסכה ממנו, כמו מרבים מבני דורו. ובכן, הנה האקזיט השני שביצע בהסתלקותו, אף שלא מדעת: הוא הספיק למות לפני מותם של הערכים שבהם דגל בימי חייו. 