השבוע ימלאו לי 42 שנים. בגיל 42 אתה כבר יודע שביום שאתה חוגג, ממש באותו הזמן, בקצה של איזו עיר או כפר בפיליפינים, נולד מי שיהיה המטפל שלך. בגיל 42 אתה כבר מביט על המצב מהצד. צריך סיבולת לב־ריאה רצינית בשביל להיות באמת נוכח בחייך בגיל הזה, אבל לפני כמה ימים גנבו לי את האופניים ומאז אינני רוכב, ועידן הכושר הקטן שהחל ברכיבות יומיות של כמה קילומטרים, נעלם ופרח.
לא פשוט לזוז בגיל הזה. אין גם יותר מדי לאן. והמעט שיש זה בעיקר מקומות שבהם אתה מקבל פתק עם מספר ויושב בכל מיני כיסאות עם הפתק הזה ומחכה. לרופא או לרוקח. מאחר שאינני היחיד שיושב ככה, בוהה בפתק עם המספר ומכלה את חייו בהמתנה, אני חושב שיעשו טוב בקופות החולים ובבתי המרקחת השונים אם יעשירו את הפתק ויוסיפו לו מעט תוכן שיכול לתת טעם לאוחזים בו.
אפשר להוסיף בצד השני של הפתק, שהוא חלק לחלוטין, נתוני מידע חשוב, כמו למשל באיזה יום מוציאים גזם ובאיזה יום פסולת אלקטרונית בשכונה שבה קופת החולים או בית המרקחת נמצא. זה יכול להיות גם ציטוטים מעוררי השראה של אנשי רוח או אפילו ציטוטי שירה של משוררים גדולים. וזה יכול להיות גם מידע עדכני על מחירי הנדל״ן למ״ר באזורים שונים בארץ. בגיל הזה רבים רוכשים נדל״ן. בגיל הזה אתה מתעניין בנדל״ן בצורה חסרת פרופורציה לעומת כל דבר אחר שהתעניינת בו אי פעם.
בגיל הזה אתה לוקח את התחזית ברצינות, מעמיק בה כמו שמעולם לא העמקת. ככל שאתה גדל כך עולה החיבה שלך לאקלים ולטמפרטורות. ברגע שאתה יודע את הטמפרטורה שאתה נמצא בה, כך אתה מרגיש שאתה מקבל שליטה. בגיל הזה אתה נקשר למוצרי חשמל ומפתח איתם מערכת יחסים שלמה.
בגיל הזה כבר הבנת שאם יש לך שואב דייסון אלחוטי אתה לא צריך שום זוגיות, כי אתה כבר בזוגיות - עם הדייסון. אתה ניגש לך לשטוף ידיים ואתה רואה את הדייסון בפינת החדר בתחנת העגינה שלו ושמח לך בלב. אתה יוצא מהבית ואתה רגוע, כי אתה יודע שלא משנה מה - הדייסון שם, ממתין לך בבית, ורק מחכה שתוציא אותו מתחנת העגינה ותתחיל לרקוד איתו את מחול שאיבת הסלון.
בגיל הזה אתה הולך למשחק כדורגל ואתה מבחין בכך ששחקנים שעלו מהנוער כשאתה היית נער כבר לא שם יותר, כבר לא משחקים. אתה מבין ש״דור הולך, דור בא״ ואתה לחלוטין בדור שהולך. אבל לאן? הולך לאן? למקומות שבהם אתה מקבל פתק עם מספר כמובן. אבל אני חייב להודות שיש משהו מאוד לא ברור ומשובש בעולם הפתקים והמספרים.
אתה מוציא מספר ומחכה שיקראו לך, אבל פתאום יש איזה מישהו עם מספר כמו H508 שמגיח משום מקום ואתה מנסה להבין מה קורה. אתה מספר 58 וקראו למספר 57, אבל פתאום אחריו מגיע איזה מספר E201, ואתה לא מצליח להבין את זה. פעם מספר היה מספר. מספר שיכולת לסמוך עליו. פעם אחרי 57 הגיע 58 ואחריו 59, היום אתה לא בטוח בכלום.
גם על המגישים והמנחים בטלוויזיה אתה לא יכול לסמוך. הם אומרים לך ״הפסקת פרסומות קצרה וחזרנו״, ואז מתחילות הפרסומות אבל זה לא קצר, זה עוד ועוד ועוד. אתה יושב שם וחושב לעצמך שבגיל הזה זמן הוא מצרך יקר - כל דקה מקרבת אותך אל עבר העולם הגריאטרי שמחכה לך מעבר לפינה, אז אם מישהו אומר לך שמשהו יהיה קצר, כדאי שיעמוד בזה.
יש הרבה קוצר בגיל הזה - קוצר רוח, קוצר נשימה וגם קצת קוצר ראייה. זה נושא שבאמת מציק לי, אני מרגיש שאולי אני כבר צריך משקפי קריאה. בשבוע הבא יש לי תור לרופא עיניים. איך אני אוהב רופאים מומחים. הקליניקה שלו ממש ליד הבית שלי, מרחק הליכה. אגיע לשם בגדול.
ואם כבר דיברנו על ראייה, אני רוצה להגיד שבשבוע שעבר כתבתי פה על עלילותיי וניסיונותיי להיות חבר בספרייה לעיוורים כדי שאוכל להאזין לספרים הקוליים שיש להם ונמצאים במאגר ספרי השמע שלהם. אחרי פרסום הטור דיברו איתי משם והסבירו לי שגם הפרעת קשב וריכוז יכולה להיות סיבה לגיטימית להצטרף לספרייה וליהנות ממאגר ספרי השמע שהם מקליטים שם.
יותר מזה, הם הסבירו לי שאפילו מאז תחילת המלחמה הגיעו אליהם כמה אנשים ואמרו להם שבעקבות המצב הם מתקשים להתרכז ולקרוא וגם הם קיבלו גישה למאגר הספרים הקוליים של הספרייה. האמת היא שהייתי בהלם. יש להם בקטלוג יותר מ־20 אלף ספרים קוליים ועוד מספר דומה של לקטי עיתונות ומגזינים. יש 16 אלף איש עם לקויות ראייה וקריאה שהם משרתים ומנגישים להם את מיטב הספרות והעיתונות.
אני שומע דרך האפליקציה שלהם את הספרים הקוליים וקטעי העיתונות שהם מעלים. למעשה אני חושב שאפילו הטור הזה עולה שם במסגרת הקלטות עיתונות סוף השבוע שהם עושים. לכבוד הוא לי. בגיל הזה אתה יודע לכבד כמו שצריך.
