לכאורה, צריך ארדואן להיות שבע רצון מן ההתקרבות. היא מפחיתה את שאיפתם של הכורדים להיבדלות מסוריה ולמדינה עצמאית. אבל טורקיה שותקת בימים אלה, זמנית לפחות. לברך אותם קשה לו, לסולטאן, כי הם אויביו המרים. השתיקה הטורקית מעוררת חשד אצל הכורדים, כי ארדואן היה בסוד העניינים לקראת החתימה על ההסכם, וכי בן חסותו אלשרע נשלח כדי לחלץ מהם נכסים פוליטיים וחומריים בדרכי נועם. "בהחלט יש קצת חרדה מצידנו", הודה אלעבדי באותו ראיון, "בפוליטיקה אין שחור ולבן, אבל אנחנו מנסים להיות אופטימיים".
גם ירושלים נקלעה למבוכה. מצד אחד, העם הכורדי הוא ידיד מסורתי של ישראל באשר הוא. מצד שני, הנה הם מחממים את היחסים עם ג'ולאני. אמנם אסד היה אויב מר, אבל גם השלטון החדש איננו לרוחה של ממשלת ישראל. עברו כג'יהאדיסט מרתיע. הוא מזכיר לנו את חמאס ודומותיה, ומי יודע אילו סכנות יצמיח מתוכו. משום כך החליטה הממשלה הנוכחית לבטא כלפיו סלידה מעת ולעת, ולהרעיף חיבה דווקא על המיעוטים בארצו, ובראשם הדרוזים.
הבחירה הזו נשענת על חזון "ברית הפריפריה" של בן גוריון. אבי האומה העברית סבר כי לישראל, כנטע זר, מוטב ליצור בריתות חזקות עם קבוצות מיעוט באזור אם ברצותה לפרוץ את הבידוד שהוטל עליה. אלא מה? הימים שבהם היינו עם לבדד ישכון חלפו מזמן. המדינות החשובות במרחב הסוני מקיימות כיום יחסים עם ישראל ורוצות בקרבתה.
נשיאה הזמני של סוריה שלף ביצת הפתעה, והיא מקלקלת לישראל את התוכניות לטפח קבוצות מיעוט בסוריה. הנה הכורדים צונחים לזרועותיו, ואולי יהפכו בשנים הקרובות לחלק לגיטימי מן הממשל בראשותו. אלשרע ממשיך לבנות את סוריה, עם מקלות, גזרים ואף קילשונים, וייתכן כי הולך ומתקרב הרגע שבו ניאלץ להודות כי שלטונו הוא עובדה קיימת.
הטור המלא יפורסם מחר
