"מי זה האדם בוהלר הזה?! מי הוא ומה הוא בכלל כדי לבוא ולשבת עם חמאס, כאילו הם שותפים שלו במועדון הגולף?!". כמה וכמה פעמים נזרקה התהייה הזאת לחלל חדר הישיבות שבו התכנס הקבינט המדיני־ביטחוני ביום ראשון השבוע. השאלה נשאלה בטונים גבוהים פחות או יותר, כשהיא מנוסחת בכמה וריאציות. הבאנו אותה כאן בגרסתה הכי פוליטיקלי קורקט שהיינו יכולים. בחדר הסגור, האנשים היו דיפלומטיים הרבה פחות.
בנימין נתניהו כעס. רון דרמר, האחראי הראשי על הערוץ הישיר עם וושינגטון, רתח. הרי האירוע קרה בגזרתו, מתחת לאף שלו – וללא ידיעתו. ובכן, "רון לא ידע. הוא לא ידע!". השרים בעיקר שאלו שאלות בניסיון להבין מה פשר האירוע, ואם לא הפכנו במקרה לסוג של וולודימיר זלנסקי, שיום אחד הופתע לגלות כי החברים בוושינגטון מתהפכים עליו.
אומנם לאחר ש"אירוע בוהלר" דלף ופורסם, ניסו אצלנו לצאת ממנו במקסימום אלגנטיות ובמינימום נזקים מול ממשל טראמפ. תחילה אפוא ניסו לטעון כי בוהלר יידע את דרמר מבעוד מועד, ולא הופתענו בכלל. אולם הגרסה הראשונית שונתה בהקדם, אחרי שיוצריה קלטו כי היא אומנם מוציאה את השר דרמר כמעורב, אך לחלוטין לא שולט באירוע, נטול אמירה מול שותפיו בוושינגטון. על כן, הגרסה המאוחרת שהחליפה את הטענה שרון ידע, קבעה כי שליחו של הנשיא דונלד טראמפ לענייני בני ערובה אמריקאים פעל לחלוטין על דעת עצמו.
הגרסה השנייה אולי מיטיבה עם דרמר ושומרת על כבודו, אך מעלה את השאלה המתבקשת: אם פקיד בעל סמכויות מוגבלות בתחום מסוים מאוד, שבהיררכיה של הממשל הוא משני לשליחו המיוחד של הנשיא, סטיב וויטקוף, מרשה לעצמו לחרוג מאה קילומטר צפונה מגבולות המנדט, אז מדוע הוא לא פוטר דקה אחרי התפוצצות הפרשה? האם אנחנו לומדים מזה שהשיחות הישירות עם חמאס והצעת הצעות בשמה של ישראל - זה משהו שמקובל על הנשיא טראמפ? משהו שיהיה לו המשך? לשרי הקבינט הכועסים והנבוכים בו־זמנית הובהר כי התקרית היא תאונה חד־פעמית שטופלה, וההמשך לא יבוא. ואכן, אתמול כבר דיווחו כלי תקשורת בוושינגטון כי הוחלט להרחיק את בוהלר מהמשך הטיפול בחטופים הישראלים.
כצפוי, הניסיון נכשל
מכאן – לעובדות. תפקיד שליחו המיוחד של נשיא ארה"ב לענייני בני ערובה קיים זה שנים במבנה הממשל, לצורך טיפול בחטופים ובשבויים אמריקאים ברחבי העולם. התפקיד מעניק לנושאו מנדט נרחב מאוד. השליח לענייני בני ערובה רשאי להיפגש עם מי שהוא מוצא לנכון להיפגש - למען השגת המטרה. לאחראי על בני ערובה אמריקאים אף פעם לא חסרים קייסים לטפל בהם – במשך שנים ארה"ב משלמת מחיר של חטיפות אזרחיה במלחמות שהיא מנהלת עם ארגוני טרור ועם משטרים רדיקליים ברחבי העולם.
זה מה שעושה את אדם בוהלר הכי לא "גל הירש אמריקאי", כפי שניסו להגדיר אצלנו את תפקידו ואת פעילותו. עם כל הכבוד – ויש כבוד לגל הירש, שבזמן כתיבת הטור הזה עדיין שוהה בדוחא כחבר צוות המו"מ הישראלי - אדם בוהלר הוא לא.
הפער בין שתי השיטות, האמריקאית והישראלית, רחב הרבה יותר מהפער שבין גבולות הסמכויות של הירש ושל בוהלר. טועה מי שחושב כי הפרוצדורה שקדמה ליציאת אדם בוהלר לשיחות עם חמאס זהה או דומה לזו של הכנת צוות משא ומתן ישראלי לעוד סבב משא ומתן. שום פורום רם דרג מקביל לקבינט מדיני־ביטחוני לא התכנס במיוחד כדי להגדיר לבוהלר את המנדט שלו, כדי לקבוע עם מי הוא נפגש, מה הוא אומר לאותם האנשים, מה הוא יכול להציע, ולמה מותר לו להסכים.
לטוב או לרע - אצל טראמפ זה עובד אחרת. במקרה של אדם בוהלר (יהודי פרו־ישראלי וחבר המועצה האמריקאית להנצחת השואה) ושיחותיו עם חמאס, הסיפור היה הרבה יותר פשוט מהקונספירציות שנבנו בעקבותיו, בעיקר אצלנו, והפשטות הזאת שמאחורי האירוע – דווקא היא שצריכה להדאיג יותר מכל קונספירציה מפותלת.
הנשיא טראמפ שלח את בוהלר לדבר עם חמאס במטרה לשחזר את ההישג המרשים שלו ערב ההשבעה לנשיא. כמו שאז, בינואר, מקורבו סטיב וויטקוף הצליח להביא לו עסקת חטופים בתור יריית פתיחה של הכהונה – כך גם כעת, חודשיים אחרי, ראה הנשיא טראמפ בעיני רוחו את החזרת החטוף הישראלי־אמריקאי עידן אלכנסנדר ערב נאום "מצב האומה" הראשון שלו בכהונה הנוכחית.
זה היה האירוע, זו הייתה המטרה של בוהלר, שמצידו ראה בעיני רוחו את עצמו מביא לנשיא הישג לא פחות מההישג של וויטקוף. השליח קיבל משימה – ובחר באמצעים לפי שיקול דעתו. בניסיון להיות מוצלח לא פחות מוויטקוף החליט אדם בוהלר לא רק לבצע, אלא ליזום. כלל בסיסי שמלמדים אותו בכל "סדנת מנהיגות" מצויה.
כך, בעצם, גלשה השיחה בינו לבין בכיר חמאס לאזור הספציפי והמוגדר של האפשרות לשחרר את החטופים בעלי אזרחות אמריקאית – למרחבים נטולי גדרות של הודנה ארוכת שנים, על בסיס הצעות ועל סמך רעיונות שהשליח הנסחף של הנשיא האמריקאי פיזר בפני איש חמאס בשם מדינת ישראל, לגמרי ללא ידיעתה של מדינת ישראל.
הסוף הגיע מהר, והיה די צפוי מראש. בוהלר גם נכשל בניסיונו להשיג מחמאס הסכמה לעסקה כלשהי, גם גרם נזק למאמץ הדיפלומטי המרכזי שאותו מוביל וויטקוף, וגם - הסתבך בהכרזות לתקשורת, שבמקום הבהרה וסוף הסיפור סיבכו אותו עוד יותר. אילו אדם בוהלר היה באמת שואל מבעוד מועד את רון דרמר, הוא היה שומע ממנו דבר מה על "האנשים שאין להם קרניים שצומחות מהראש" (כפי שהגדיר את מחבלי חמאס בריאיון לתוכנית "מצב האומה" ברשת CNN) ועל הסיכויים להגיע איתם להסכמות.
הנזק שנגרם מהשיחות הישירות עם חמאס הוא העברת מסר מסוכן לחמאס של מעין מתן לגיטימציה, וגם העלאת רף הציפיות בקרב בכיריו של ארגון הטרור. זהו נזק אמיתי, שספק אם ניתן לנטרלו בקלות ובמהירות. אם אדם בוהלר אמר אמת בראיונות הראשוניים (לפני שעצר וחזר למסר המיינסטרימי שלפיו חמאס הוא ארגון של אנשים רעים ויש לחסלו), והשיחות הישירות עם בכירי חמאס יכולות להתרחש גם בהמשך - הנזק עלול להפוך לבלתי הפיך.
תמיכה "נכון לעכשיו"
אבל יש באירוע הזה, של אדם בוהלר והשיחות הישירות מול חמאס, משהו שהוא מעבר לתקרית שטופלה. אירוע בוהלר הוא תמרור אזהרה בוהק עבור מקבלי ההחלטות בישראל. עבור בנימין נתניהו, עבור רון דרמר ועבור יתר בכירי הדרג המדיני והצבאי שממשיכים להאמין (או לפחות לטעון) כי הנשיא טראמפ וממשלו איתנו ובעדנו לאורך כל הדרך, ללא סטיות וללא ניואנסים.
אירוע בוהלר מוכיח כי הממשל האמריקאי המכהן, בשונה מממשל ביידן, לא חושב בקטגוריות קבועות, ואין לו גבולות גזרה קבועים שלא ניתנים לשינוי. הנשיא טראמפ חושב במונחים אחרים, מונחי האינטרס האמריקאי, מונחי הכדאיות. יש לו ולאנשיו תודעה עסקית - וזוהי תודעה הפכפכה. נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי כבר חווה אותה על בשרו בשידור חי.
לדרג מקבלי ההחלטות בישראל כדאי לשמור על ערנות יתרה ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. לא את "תוכנית הנדל"ן לעזה" מלפני חודש, ולא את ההתנגדות האמריקאית ל"תוכנית הערבית לעזה" שבפועל משאירה את חמאס בזירה, גם אם מאחורי הקלעים. גם את התמיכה המלאה של ממשל טראמפ בחזרה ללחימה, אם המאמץ הדיפלומטי יגיע למיצוי מלא, מומלץ לראות כתמיכה "נכון לעכשיו", ולבנות תוכניות בהתאם.
tguvot@maariv.co.il
