שורדי השבי הם מצרך תקשורתי שיש לו ביקוש אדיר. לא כולם מוכנים להיחשף ולדבר, ויש להם סיבות טובות – הם צריכים לאסוף את השברים ולהשתקם. אבל אלה שכן מוכנים להיחשף – הופכים לקאלט. אלי שרעבי, לירי אלבג, והשבוע הצטרף גם עומר ונקרט. הריאיון הארוך עימו היה לא פשוט לצפייה, אבל מרגש באופן יוצא מהכלל ונשתה בלגימה אחת. בנשימה עצורה.
הם חוזרים עם תדר אחר, יש בהם משהו שונה. שורדי השבי לא זועמים, לא מדברים פוליטיקה ולא יורקים האשמות. הם בתדר שכולו מהות – הם מלאי הכרת תודה על כך שקיבלו את חייהם בחזרה, ומאוד ברור להם מיהם האחים שלהם ומיהם האויבים. האחים הם עם ישראל הנפלא שהחזיר אותם לזרועותיו. האויבים נמצאים בעזה.
על פני השטח, הצמא לשמוע את שורדי השבי נראה כמציצנות של תוכניות ריאליטי. אבל ככל שעובר הזמן, אנחנו מבינים שמדובר במשהו אחר. כנראה שילוב של כמה תופעות תקדימיות. הרי מעולם לא חווינו אירוע חטיפה המוני שכזה, ומעולם לא חווינו טראומה לאומית מתמשכת בעידן מהפכת התקשורת של הרשתות החברתיות. שתי התופעות האלה התנגשו זו בזו בשנה וחצי האחרונות ברעש גדול, והתוצאה היא ז'אנר חדש של מלחמה שנוכח מאוד במרחב הציבורי. בלי שנרגיש, הז'אנר החדש הזה מעצב אותנו. המובילים שלו כרגע הם שורדי השבי, בין שירצו ובין שלא.
הם מחזירים אותנו ל־7 באוקטובר, כי שם התחיל המסע המסויט שלהם, שהיה מאוד שונה מהמסע של מי שנשאר כאן. בלי להתכוון, הם מחזירים לנו את התחושות של היום הארור ההוא – מצד אחד את החרדה שחשנו, ומצד שני את הגבורה המטורפת שהתפרצה באותו יום מכל כך הרבה ישראלים.
בראיונות עם שורדי השבי אנחנו שוב חווים בעוצמה את סבך התחושות האלו, אחרי שכבר עברנו כברת דרך, ואיכשהו חזרנו לפוליטיקה הרעילה. אז דווקא במפגש עם השבים מהגיהינום, נוצרת חוויה מוחשית של הפער העצום בין הוואקום המנהיגותי לבין רוח העם. בין הציניות, ההתבכיינות והקומבינות המגזריות של הממשלה, לבין הסולידריות והאחווה ש־7 באוקטובר הוציא כמעט מכל אחד מאיתנו.
הם מציפים בנו שוב את השיעור הכי חשוב מהאסון: ישראל חייבת להיות מונהגת באחווה וביושר בעת הזאת. חשוב שכמה שיותר אנשים יוכלו להתחבר לדרך ולהאמין בהנהגה. לא כמה שיותר אנשים ב"בייס", או ב"ימין", או בקרב "מצביעי הקואליציה", שהתמעטו ממילא. אלא כמה שיותר אנשים בישראל כולה.
לכאורה מדובר בחלום, אבל התקדמות משותפת היא מאוד אפשרית מבחינת העם שעבר את 7 באוקטובר. הסנטימנט קיים, ואיתו גם הנכונות לפשרות פנימיות. הוא פשוט לא מנוצל על ידי הממשלה, כי זה לא מסתדר עם התפיסות, האינטרסים והפוליטיקה שלה. לכן היא נוזפת ללא הרף, מנסה להשתיק משפחות שחוו את הנורא מכל אך מפריעות לה למו"מ, מתרעמת שלא מודים לה על שחרור החטופים, או אם חלילה מודים יותר לנשיא דונלד טראמפ. ממשלה שפשוט לא מבינה את מה שעובר על מרבית אזרחיה.
תוגת האופוזיציה
החלק שאפילו מצער עוד יותר, הוא שגם באופוזיציה טרם למדו את השיעור. גם שם צריכים לצפות בראיונות עם שורדי השבי ולהתחבר מחדש למהות. המהות מצויה בצורך העז באחווה, והוא לא מקבל מענה גם מהאופוזיציה.
מדי פעם נשמעות כל מיני אמירות על איחוד פוטנציאלי – אבל שנה וחצי חלפו והוא לא התבצע בפועל. כל מפלגה פועלת עצמאית, בתוך הבועה שלה. ממש כמו הממשלה, גם האופוזיציה לא הציבה את האלטרנטיבה הברורה להנהגה מגזרית, שעסוקה רק באלקטורט שלה.
סקרי המנדטים משקרים, גם כשהם לכאורה מציגים אלטרנטיבות. הנתון החשוב ביותר הוא האמון בממשלה – רק כרבע מאזרחי ישראל מאמינים בה, ו־73% לא נותנים בה אמון. המשמעות היא שהרוב המכריע של הציבור היה מעדיף אלטרנטיבה, לו הייתה כזו. לא כאיזשהו רעיון שנזרק לאוויר, אלא כמשהו אמיתי שקם, מצהיר על כוונותיו, ומציג לאורך זמן את דרכו המגובשת ואת האסטרטגיה שלו.
נכון שיש מקום לנזוף בדרך שבה בוחרת הממשלה, אבל האופוזיציה לא השכילה לעשות שינוי אמיתי ולהציג דרך אלטרנטיבית, אסטרטגיה ברורה וחזון. היא שקעה בחישובים של מנדטים, תחרות פנימית חסרת תוחלת, מגזריות ותגובתיות, מתובלת בפה הגדול של יאיר גולן, שמרבית העם לא רואה בו אופציה לשום דבר.
די ברור שההנהגה האלטרנטיבית לא תיבנה על נפתלי בנט לבד, או על אביגדור ליברמן לבד, ובשלב הזה גם לא לגמרי ברור מה יקרה אם יאיר לפיד וגדי איזנקוט יתאחדו, כפי שנרמז לאחרונה. ייתכן שלפיד וגנץ כבר פספסו את ההזדמנות להתאחד בתוך היריבות ביניהם, ובינתיים העם פנה ימינה בהרבה מתפיסותיו. רוב הסיכויים שגם האלטרנטיבה, לכשתקום, תתבסס על תפיסת עולם יותר ימנית. פשוט כזו שתהיה ישרה ואחראית.
מה שבטוח הוא שהאחווה המרגשת שכולנו חשים כשהאחים והאחיות שלנו חוזרים הביתה, היא רגש לאומי פר אקסלנס. הוא פורח בתקופה הזו. מי שיידע לנצל אותו פוליטית, ירוויח. אבל מי שייגרר אחרי הפוליטיקה העסקנית של הממשלה הנוכחית, כנראה יפסיד לה. בפוליטיקה הזאת היא יודעת להתנהל הכי טוב, ולא בכדי היא כל הזמן פועלת כדי להעמיק אותה.
לריב, להתקוטט, לשבש
המקרה המתוקשר של התינוקת סופיה, שיש לה גם הורים גנטיים וגם הורים ביולוגיים בשל שגיאה במכון ההפריה של אסותא ראשל"צ, הגיע השבוע לתפנית נוספת. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה, וקבע שיש להשאיר את הפעוטה בת השנתיים וחצי בידי האם שילדה אותה, ושהיא והאב מגדלים אותה עד היום.
בלי להיכנס לטיעונים המשפטיים, יש משהו שמצטייר כנכון בהחלטה שלא לקרוע פעוטה עם אתגרי בריאות ממי שהיא מכירה כהוריה וכל עולמה. אבל אם המקרה הזה מצביע על בעיה, הרי היא הסחבת של מערכת המשפט בישראל. ככל שהילדה גדלה, המקרה מסתבך. הסחבת הזו היא באחריותו של שר המשפטים בשנתיים וחצי האחרונות, יריב לוין.
הנ"ל העדיף להתקוטט עם בית המשפט העליון, לתקוע את הוועדה לבחירת שופטים, ועכשיו גם לפצוח במהלך לפיטורי היועמ"שית, אף שסיכוייו להתממש קלושים. במקביל, רק השבוע הוא נזכר להתפנות לעובדה שמאות רבות של מחבלי נוח'בה שעצורים בישראל כבר שנה וחצי, טרם הועמדו לדין.
לוין גם לא עוסק בבעיות המשפטיות הבינלאומיות שישראל נקלעה אליהן. עד כה אין לו שום הישג שמיטיב עם כלל אזרחי ישראל. אבל גם כאן השאלה הנוקבת היא - מי מציג בהיבט הזה אלטרנטיבה?
