מה עושים כאשר האמון או הסימפטיה למוסד או למדינה נמצאים בירידה? מחפשים סיבה. האמון בהנהגת צה"ל נמצא בירידה. הרמטכ"ל החדש אייל זמיר מזהה את העובדה הזאת, והציב השבוע את החזרת האמון בעדיפות גבוהה. נאחל לו הצלחה כמובן, כי צה"ל הוא של כולנו.
קודם כל, נאחל לו הצלחה בזיהוי הסיבה לירידה באמון. אם יזהה נכון, אולי יוכל להחזיר את האמון. אם יזהה לא נכון, כנראה לא יוכל. כמובן, זה בהנחה שהאמון בצה"ל תלוי בצה"ל ולא בגורמים אחרים שלצה"ל אין שליטה עליהם. במקרה כזה, זמיר יכול לרצות, לקוות, לפעול. זה יהיה בזבוז זמן.
צה"ל הוא מוסד שצריך להחזיר להנהגה שלו עצמו את האמון הציבורי – כמו השב"כ, שתכף נעסוק גם בו. גם ישראל צריכה לשקם את האמון בה בקרב קהלים מסוימים. סקר גאלופ שפורסם לאחרונה זיהה שישראל נמצאת בנקודת התחתית של התמיכה בה בקרב אמריקאים.
גאלופ שואל בנוסח קבוע, קצת מעצבן, אם התמיכה של האמריקאים נתונה יותר לישראל או יותר לפלסטינים. זה כמובן מחייב אותם לבחור, אבל על פני שנים נותן אינדיקציה לנדנדת הסנטימנטים של הציבור האמריקאי כאשר הוא חושב על הפינה הקטנה שלנו. והנדנדה נוטה כבר כמה שנים לרעתנו. כן – לרעתנו! אולי הייתם מצפים שיהיה אחרת אחרי מתקפת חמאס הרצחנית. אבל זה המצב. פחות ממחצית האמריקאים, 46%, מזדהים יותר עם ישראל. 33%, הכי גבוה אי־פעם, מזדהים יותר עם הפלסטינים.
זה המשכה של מגמה, שיש לה מנוע שצריך לזהות: קריסה בתמיכת הציבור הדמוקרטי בישראל. כמעט 60% מהדמוקרטים אמרו השנה שאהדתם נתונה יותר לפלסטינים. רק חמישית מהם (21%) בחרו בנו. קריסה. ומכאן, הדילמה של הרמטכ"ל זמיר בקנה מידה מדינתי. מה הסיבה לירידה באהדה האמריקאית? ירידה באהדה של הדמוקרטים. מה הסיבה לירידה באהדה של הדמוקרטים? את זה צריך לפענח. ואז לנסות לבחון אם יש דרך לטפל בירידה הזאת, אם לישראל יש כלים לעשות זאת.
אם כן, תוכל לבחור להשתמש בהם, ויהיה לזה מן הסתם מחיר מסוים. אם לא, תצטרך להסתגל למצב החדש, ולקוות שהדמוקרטים לא יגיעו לעולם לשלטון. תקוות שווא כמובן – בסופו של דבר הם יגיעו לשלטון. במקרה כזה, לקריסת התמיכה של הציבור הדמוקרטי בישראל עלולות להיות השלכות לא נעימות.
לקריסה סיבות רבות. חלקן פנימיות אמריקאיות. התרבות של המצביעים הדמוקרטים מובילה אותם לתמיכה אינסטינקטיבית בקבוצות שהם מזהים כמוחלשות, בצדק או שלא בצדק. הפלסטינים הם חלק מהחבילה הזאת. לא בטוח שישראל יכולה להניע שינוי עומק בענף הדמוקרטי של הציבור האמריקאי. השינוי יבוא, אם יבוא, מסיבות חברתיות, פוליטיות, פנימיות. האופנה תשתנה, הפילוסופיה תשתנה. או שלא. בעצם – בטוח שכן. השאלה מתי. זה יכול לקחת שנתיים, חמש, 15 או 50 שנה. בינתיים, שישה מכל עשרה דמוקרטים אומרים שהאהדה שלהם אינה נתונה לישראל. זה נתון קשה.
ויש כמובן גם סיבות חיצוניות להסתייגות הדמוקרטית: המלחמה בעזה חושפת אותם להרס ומשבר בצד הפלסטיני, בעוד ישראל נראית בסך הכל בסדר, עומדת על תילה, משגשגת במידה סבירה. אחרי מתקפת 7 באוקטובר האהדה של הדמוקרטים לפלסטינים צנחה בכמה אחוזים, לזמן קצר, אבל התמונות מעזה העלו אותה במהרה חזרה. גם ממשלת ימין ישראלית, שנקשרת בכל כוחה לעגלת המנצח הרפובליקני דונלד טראמפ (ושהיו לה מחלוקות פומביות עם הממשל הדמוקרטי של ג'ו ביידן), תורמת לקריסת האהדה לישראל.
האם זה נתון שישראל יכולה לתקן? לא בטוח. ישראל לא תוותר על ניצחון בעזה כדי לרצות את הציבור הדמוקרטי. ישראל בחרה בממשלה מסוימת, וספק אם תשנה את דעתה משום שמצביעים דמוקרטים באמריקה מסתייגים ממנה (הציבור עשוי לשנות את דעתו מסיבות אחרות). השורה התחתונה: לצבר השינויים בזירה האמריקאית, חלקם בעלי משמעות דרמטית, צריך לצרף גם את הנתונים האלה. לצבר העדויות על סופו של עידן ביחסי ארה"ב וישראל מצטרפים גם הנתונים האלה. סוף עידן – כשהמסגרת של העידן הבא עוד רחוקה מלהיות משורטטת בבירור.
לא תפתיע!
הפתעות יכולות להיות נעימות. אישה מפתיעה את בעלה בכרטיס למופע של הלהקה החביבה עליו. הוא מפתיע אותה בעגילי פנינה שרצתה כבר לפני שנים. אבל במדיניות החוץ של מדינות, הפתעות הן אירוע בעייתי. מדינה מתכננת את מהלכיה קדימה, הפתעה משבשת אותם. מדינה מגבשת מדיניות, הפתעה מחייבת אותה לעדכן. מדינה מעצבת תוכנית עבודה, הפתעה מקלקלת אותה. מדינה נערכת לדבר אחד – ואז נדרכת מול דבר אחר. הפתעה מאיצה את הדופק, מעוררת חרדה, מגבירה סיכון לאי־הבנות. הפתעה היא מה שבני זוג יכולים ליהנות ממנו, ומדינות מעדיפות להימנע ממנו. בעיקר מדינות ידידותיות.
זה נכון במיוחד ליחסים של ישראל עם ארה"ב. יחסים שידעו עליות ומורדות, ידעו חילוקי דעות, ידעו גם הפתעות. בניגוד למה שנדמה לעיתים – חילוקי דעות הם הדבר הפשוט יחסית לניהול. הפתעות הן המרכיב ההרסני ביחסים.
דוגמה: ישראל מפתיעה את ממשל דווייט אייזנהאואר ופולשת לחצי האי סיני בתיאום עם בריטניה וצרפת. כמובן, זו התקופה שבה האמריקאים עוד לא היו בדיוק בעלי ברית, בקושי תומכים בישראל. ובכל זאת, ההפתעה מחוללת תגובה קשה.
דוגמה: שר החוץ האמריקאי בתקופת ריצ'רד ניקסון, וויליאם רוג'רס, משיק תוכנית שלום לא מתואמת למזרח התיכון, שמעוררת סערה (ותורמת, בסופו של דבר, לדעיכתו של רוג'רס).
דוגמה: ראש הממשלה בנימין נתניהו מפתיע את ממשל אובמה ומקבל הזמנה לנאום בקונגרס האמריקאי. להגנתו ייאמר: הנושא היה חשוב (איראן). ועוד להגנתו ייאמר: ממשל אובמה עצמו הפתיע את ישראל יותר מפעם אחת.
השבוע נדמה שדונלד טראמפ הפתיע את ישראל, כאשר אישר לנהל שיחות חשאיות עם חמאס שהיקפן משמעותי למדי. זה מעניין בגלל כמה סיבות.
הסיבה הראשונה – טראמפ כבר הפתיע את ישראל, אבל לטובה. הוא בחר להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, כאשר לא מעט גורמים מדיניים בישראל פקפקו עד הרגע האחרון באפשרות שאכן יעשה זאת. זה אומר שלישראלים עשויה להיות נטייה לחשוב שהפתעות של טראמפ הן דבר נוח יותר מאשר הפתעות של נשיאים אחרים. הנטייה הזאת עשויה לסבך אותם אם וכאשר יבואו הפתעות פחות נוחות.
השנייה – טראמפ הוא נשיא של הפתעות. המדיניות שלו נשענת על מבנה האישיות שלו, שממד מרכזי בה הוא הקושי לצפות אותו. הוא שולף, הוא משנה כיוון, הוא רגע כך ורגע כך. זה שומר את כל מי שבא איתו במגע דרוך, ערני וקצת מתוח. גם את ישראל. לצפות מטראמפ לא להפתיע, זה כמו לצפות מהשמש לא לזרוח. זה בטבע שלו. בטבע של שלוף.
השלישית – טראמפ עשה את מה שגם ראשי ממשלה ישראלים מתמחים בו: הוא פעל בערוצים מקבילים. בערוץ סטיב וויטקוף הלך לכיוון של הארכת שלב א' של עסקת החטופים, בערוץ אדם בוהלר הלך לברר ישירות מול חמאס אם יש עוד אפשרויות.
מכאן צריך לשאול: עד כמה היה תיאום בתוך הבית הלבן בין הערוצים השונים. נשיאים כמו ניקסון, וגם מדינאים ישראלים כמו שמעון פרס, התמחו בסלילת ערוצים מקבילים שאינם מודעים זה לקיומו של זה. מכאן צריך לשאול: עד כמה היה תיאום עם ישראל ביציאה למסלולים השונים. בוהלר אמר השבוע שישראל ידעה על מהלכיו. בישראל רמזו שידעו פחות מכפי שהיה רצוי שיידעו. בממשל רמזו שישראל חיבלה בשיחות עם חמאס. בירושלים רמזו שהידיעות על ערוץ חשאי באו ממקורות מודיעיניים ולא מדיווח מסודר של הממשל.
כאמור, ייתכן שברקע השיחות של ארה"ב עם חמאס יש מחלוקת מהותית שנוגעת לשאלה כיצד צריך להתקדם במו"מ מול חמאס, איך צריך לנהל את החזרת החטופים, אם ניתן לראות את ה"יום שאחרי" בעזה כשחמאס הוא חלק ממנו, ועוד. אבל המחלוקת המהותית חשובה פחות, וההפתעה חשובה יותר.
על המחלוקת המהותית אפשר לדבר, בעוד ההפתעה מייצרת אווירה של חשדנות. מה אם ארה"ב מנהלת שיחות לא ידועות עם איראן על הסכם גרעין חדש? מה אם ארה"ב מנהלת שיחות לא ידועות עם הסעודים על מהלך מדיני שנוגע לעזה או לגדה? מה אם ארה"ב סוללת נתיבים שישראל לא מודעת להם, שיקלעו אותה לדילמות מדיניות שאינה ערוכה לקראתן?
הפתעות הן פתח לאווירה של פרנויה. אווירה של פרנויה היא פתח לתחשיבים מוטעים. תחשיבים מוטעים הם פתח למהלכים חפוזים. מהלכים חפוזים מייצרים עוד הפתעות – וחוזר חלילה. שבוע משונה עבר על ישראל. שבוע שהוא עצמו מחייב מחשבה על פתיחת מסלולים חדשים.
סמוך על סמוך
האמון בצמרת השב"כ נמוך. ונדייק: בצמרת השב"כ בראשות רונן בר – לא בהכרח בשב"כ. ישראלים יודעים לעשות הבחנות כאלה, בעיקר כשמדובר בגופי הביטחון שלהם. ישנם החיילים, האמיצים, הנחושים. ישנם המפקדים, גם הם נחושים ואמיצים. ישנם המפקדים הבכירים, ואיתם הסיפור נעשה קצת יותר מסובך.
רק לפני רגע, כשהיו חיילים, או מפקדים, הם היו טובי אנשינו. אבל משהו קורה כאשר הם מעפילים בסולם הדרגות. כלומר, לא בטוח שמשהו קורה, אבל בעיני חלק מהציבור משהו קורה. בעיקר בשנתיים האחרונות. בעיקר בשנתיים שבהן פרץ ביתר שאת למרחב הציבורי שלנו הדיון על "דיפ סטייט", על אליטות, על קפלניסטים וביביסטים, על כל שאר הרעות החולות.
תאמרו: אין פלא שהאמון בצמרת השב"כ נמוך. תאמרו: מופרך לחשוב שאמון הציבור בצמרת השב"כ צריך להיות גבוה. הרי זו הצמרת שכשלה בזיהוי ההכנות למתקפת 7 באוקטובר, היא שאשמה, היא שצריכה ללכת הביתה. אלא שאם זה היה ההסבר העיקרי לאמון הנמוך בשב"כ, היינו צריכים לראות אמון נמוך בצמרת השב"כ בכל שכבות החברה, שכולן מזהות את המחדל ואת הטרגדיה.
אבל זה לא המצב. לפי סקר המכון למדיניות העם היהודי, יש מקומות שבהם האמון בצמרת השב"כ קרס, ויש כאלה שבהם עודנו גבוה – והמפתח, לא תופתעו לשמוע, פוליטי. בימין ל־85% אין אמון בצמרת השב"כ (34% די נמוך, 51% מאוד נמוך). בקרב מצביעי הליכוד ל־79% אין אמון, בקרב מצביעי הציונות הדתית ל־91% אין אמון, בקרב תומכי עוצמה יהודית (לפי כוונת הצבעה): 100%. ותמונת מראה במרכז ובשמאל: בקרב מצביעי המחנה הממלכתי ל־76% יש אמון בצמרת השב"כ. בקרב מצביעי יש עתיד, ל־79%. בקרב תומכי הדמוקרטים (לפי כוונת הצבעה), ל־81%.
ועוד: אם הכשל של השב"כ היה הסיבה לאי־אמון, היה אפשר להניח שמי שאין לו אמון בצמרת השב"כ יאמר דבר דומה גם על הממשלה, וגם על ראש הממשלה, שהרי גם הם כשלו בזיהוי ההכנות למתקפה, גם הם היו שבויים בקונספציה. אבל זה לא המצב. למעשה, המצב הפוך: למי שיש אמון גבוה יחסית בממשלה, יש אמון נמוך יחסית בצמרת השב"כ – ולהפך. הנה דוגמה: ל־80% מתומכי הליכוד (על פי כוונת הצבעה כיום) יש אמון די נמוך או מאוד נמוך בצמרת השב"כ. ל־90% מאותם אנשים, תומכי הליכוד, יש אמון די גבוה או מאוד גבוה בממשלה.
הנה הסבר אפשרי: אלה סבורים שצמרת השב"כ אשמה, ואלה שהממשלה אשמה. אפשר למצוא ראיות להסבר הזה בסקר של המכון למדיניות העם היהודי בדיוק לפני שנה. שלוש אפשרויות הוצגו בסקר ההוא: "האחריות העיקרית למחדל בפתיחת המלחמה היא של הממשלה", "האחריות העיקרית למחדל בפתיחת המלחמה היא של צה"ל והשב"כ", "האחריות משותפת שווה בשווה לממשלה ולצה"ל והשב"כ". רוב מקרב מצביעי האופוזיציה בחרו באפשרות של "אחריות משותפת". רוב מקרב מצביעי הקואליציה, 60%, בחרו באפשרות של אחריות בלעדית של צה"ל והשב"כ.
המשמעות של הנתון מהזמן ההוא והחיבור לנתון שפורסם היום חשובה: האמון הנמוך בצמרת השב"כ נטוע בפירוש היסודי של אזרחים ישראלים למה שקרה ב־7 באוקטובר 2023. יש שהביטו בו וראו כשל מערכתי ששותפים לו גורמי הנהגה אזרחיים וגורמי הערכה ופיקוד ביטחוניים. יש שהביטו בו וראו כשל מערכתי של המערכת הביטחונית שהכשילה, במחדל ובמעשה, את המערכת האזרחית.
אלא שהטענה הזאת מעלה שאלה הפוכה: אם כך, מדוע שתומכי האופוזיציה, אלה שמביעים אמון נמוך בממשלה (בין השאר, בגלל חלקה במחדל), לא יביעו אמון נמוך גם בצמרת השב"כ (השותף למחדל)? תאמרו: השב"כ אכן כשל אבל התאושש, והשתתף במלחמה שתוצאותיה הן הישגים גדולים לישראל. נכון – אבל את אותה אמירה אפשר להפנות גם לממשלה. גם היא התאוששה והובילה את ישראל לשרשרת הצלחות במלחמה. אז למה האמון בממשלה בקרב תומכי האופוזיציה נותר נמוך?
זו השאלה שחותמת לטעמי את הדיון. זו השאלה שהתשובה לה בלתי נמנעת: הדירוג של צמרת השב"כ נגזר קודם כל מעמדה פוליטית (ואני מדבר כמובן בהכללה, ולא על כל מדרג/ת באופן אישי). תומכי הממשלה מאשימים בעיקר את השב"כ (ואת צה"ל) במחדל, וסבורים שצמרת השב"כ לעומתית לממשלה ולקואליציה, ונותנים בה אמון נמוך מטעמים של נוחות פוליטית ושל חשדנות פוליטית. עד כדי כך, שבסקר שערכנו לא מזמן מצאנו שיעור גבוה של דתיים שסבורים שצמרת השב"כ פועלת להפלת הממשלה.
וכמובן, גם ההפך הוא הנכון: תומכי האופוזיציה לא שוכחים את המחדל של השב"כ ובכל זאת נותנים אמון בצמרת מפקדיו. הם יאמרו שזה בזכות ההתאוששות, אבל לא ייתנו קרדיט דומה על התאוששות לצמרת הפוליטית. על צמרת השב"כ הם יאמרו: היא כשלה – אבל היא גם התאוששה, והיא גם הגונה. על צמרת הממשלה הם יאמרו: היא כשלה – ולא הגונה (ובכל מקרה, את ההתאוששות לא נזקוף לזכותה).
השורה התחתונה: לא טוב שהאמון בצמרת השב"כ נמוך. השורה התחתונה שמתחת לשורה התחתונה: אולי כדאי שצמרת השב"כ תתחלף כדי שיעלה האמון. השורה התחתונה שמתחת לשורה התחתונה שמתחת לשורה התחתונה: אם הצמרת תתחלף באישים מסוג דומה, יש סיכון גדול שהאמון יישאר נמוך בקרב תומכי הקואליציה. אם תתחלף באישים מסוג אחר, יש סיכון גדול שהאמון יירד בקרב תומכי האופוזיציה.
במילים אחרות: הבעיה המהותית של אמון (נמוך או גבוה) אינה נובעת מההתנהלות של צמרת השב"כ – הבעיה המהותית של אמון נובעת מהדינמיקה בחברה הישראלית, ומהקושי שלה להישיר למציאות מבט שאיננו מעוות על ידי משקפת פוליטית.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, בסקרי גאלופ, בסקרי המכון למדיניות העם היהודי בישראל ובארה"ב, בסקר מכון פיו, בדיווחי ה"ניו יורק טיימס" וה"וול סטריט ג'ורנל".
