דונלד טראמפ תמיד ידע להעביר מסרים, למרות שנראה שהוא לא תמיד חושב עד הסוף על מה שהוא עושה, הכל אצלו מאד מחושב. כל דימוי שטראמפ בוחר להציג הוא חלק ממסר מחושב היטב. כשעמד מול כנסיית סנט ג'ון, מחזיק תנ"ך בידו, זה לא היה רגע של אמונה אישית, אלא מהלך פוליטי שנועד לשדר כוח וסמכות דתית לקהל האוונגליסטי שלו. המחווה הזו באה מיד אחרי שהמשטרה פינתה בכוח מפגינים – מסר של סדר וכוח, לא של דת.
באופן דומה, כשירד במדרגות הנעות המוזהבות ב'טראמפ טאוור' והכריז על ריצתו לנשיאות ב-2015, הוא יצר תמונה שמסמלת ירידת מלך אל העם – מיליארדר שיוצא ממגדליו כדי 'להציל' את אמריקה. כל פרט מתוכנן בקפידה: לא סתם אירוע, אלא מופע חזותי שנועד להיחקק בתודעה. כל פעם שטראמפ יוצר תמונה אייקונית, זה לא מקרי.
החזקת התנ"ך מחוץ לכנסיית סנט ג'ון לא הייתה אקט של אמונה, אלא מסר פוליטי – איתות לבוחרים האוונגליסטים שהוא מגן על "אמריקה הנוצרית". ירידתו במדרגות הנעות המוזהבות בטראמפ טאוור כשהכריז על מועמדותו לנשיאות ב-2015 נועדה למתג אותו כ"מציל האומה", איל הון שיורד ממגדל השן שלו כדי לקחת את המושכות. כל מחווה, כל תמונה – היא לא רגע ספונטני, אלא אסטרטגיה מתוחכמת של תדמית.
גם היום, כשהעלה את תמונתו כשהוא לבוש כמו מי שעומד לצאת לבירה אחרי משחק גולף בצפייה בפעולה צבאית נגד החות'ים, התמונה שהעלה לטוויטר, לצד ההצהרה שהוא נוקט "פעולה להגנה על הנכסים הימיים של ארה"ב ולמנוע איומים טרוריסטיים", היא בו זמנית סוריאליסטית ומחושבת היטב. בעולם שבו מלחמות מוצגות לרוב עם מנהיגים חמורי סבר בחליפות צבאיות או במצב חירום לאומי, טראמפ שובר את כללי המשחק.
זהו נשיא שלא מרגיש צורך 'לשחק' את תפקיד המפקד במלחמה. במקום זאת, הוא סופג את האירוע בלבוש קז'ואלי, משדר אדישות מוחלטת ושליטה מוחלטת. המסר הפסיכולוגי? בשבילו, זו לא משבר – זו החלטה עסקית שגרתית.
מנהיגים לאורך ההיסטוריה ידעו שהלבוש שלהם הוא לא רק עניין אופנתי – אלא הצהרה של כוונה ושליטה. מצ'רצ'יל בחליפות המלחמה שלו ועד זלנסקי בחולצות טי-שירט צבאיות – לבוש משדר את המעמד והסיטואציה. הבחירה של טראמפ בחולצת פולו ובכובע המגא האייקוני כשהוא משגיח על פעולה צבאית משדרת מסר אחר לגמרי:
מלחמה? עוד משימה ביומן – שפת הגוף והלבוש שלו רומזים שמדובר בעוד פריט על סדר היום, לא באיום קיומי. זה משתלב עם התדמית שלו: מנהיג כל כך חזק, שאין צורך שיתרגש.
במקום להתבונן בכובד ראש, הוא עומד מן הצד ומתבונן, כאילו הוא מעריך חבטת גולף ולא תקיפה צבאית.
האיש העסקים במלחמה – טראמפ לא רואה עימותים בינלאומיים כמאבקים אידיאולוגיים, אלא כהזדמנויות עסקיות שצריך לנהל – או עסקאות שצריך לסגור. במובן הזה, החות'ים אינם איום אסטרטגי, אלא בעיה שיש לפתור – עם השקעה מינימלית.
הפרדוקס בתמונה הזו הוא שהחות'ים, קבוצה מורדת מתימן, מבססים את הכוח שלהם על תפיסה של עוצמה א-סימטרית. התקיפות שלהם על נתיבי השיט בים האדום נועדו להקרין שליטה למרות הנחיתות הצבאית שלהם. טראמפ, לעומת זאת, לא מגיב להם בעוצמה צבאית גרידא – אלא בלעג והתנשאות.
עבור הקהל שלו, התמונה הזאת מחזקת את המסר "אמריקה תחילה, בלי שטויות": • הוא לא רץ לחדר המצב עם חליפה מחויטת. • הוא לא נואם נאומי חירום מלחמתיים. • הוא פשוט מתבונן, רגוע, בטוח בעצמו, בשליטה מוחלטת.
זהו מפגן של כוח לא מתאמץ, הצהרה שהמלחמה הזו אינה משבשת לו את השגרה. הוא לא צריך לשנות את סדר היום שלו בשביל עימות אזורי. המסר שהוא משדר? "תחתיי, זה רק רעש רקע".
התמונה הזו היא תמצית הטראמפיזם – בו זמנית מגוחכת ומדויקת. טראמפ הופך משבר בינלאומי לרגע של נינוחות מבוימת, מדגים לעולם שאצלו הכול בשליטה, שום דבר לא מלחיץ אותו.
המסר האמיתי? העולם יכול להישרף וטראמפ נשאר רגוע. וזה בדיוק סוג המנהיגות שהקהל שלו מחפש.
