בליל הפיטורים של רונן בר היה קשה להירדם. קשה באופן שונה, שהרי בהרבה לילות מאז 7 באוקטובר קשה לישון כראוי. בהתחלה בגלל מחשבות על הטבח, על החטופים, על החיילים, על חיזבאללה.
אחר כך הגיעו מחשבות על הטרור שהתעצם באיו״ש, על תקיפה איראנית, על השנאה הג׳יהאדיסטית סביבנו, על כוחות טרור חדשים בסוריה. ברקע מזמזמת האנטישמיות, שזלגה ממדינות ערב למדינות המערב בעיוות פרוגרסיבי חסר היגיון. מסביבנו העולם בטלטלה, וליבנו כואב על החטופים שנותרו במנהרות, מורעבים, מוכים וכבולים בשלשלאות.
אבל בלילה הזה היה קשה לישון בגלל מה שיקרה בינינו לבין עצמנו. זה לא באמת קשור לראש השב״כ, אלא לדינמיקה ולדרך שבהן נתנהל. האם נהיה חכמים, או נתרסק? מה מצפה לנו עכשיו, כשהלהבות הפנימיות שוב הוגברו ושרי הממשלה מתיישרים עם ההשתלחות בראשי מערכת הביטחון וביועמ״שית במקום למתן את האווירה? ברור שהמחאות יפרצו מחדש במלוא העוצמה למרות התשישות, למרות כל מה שעברנו, למרות הידיעה שמול המחאה צפויה תגובת נגד.
אז רגע לפני, חשוב לבסס כמה מסקנות. הראשונה, ברורה מאליה: ממשלת 7 באוקטובר לא יכולה להיות הממשלה שתצעיד את ישראל קדימה ותתקן את המערכות ואת הלכידות הפנימית. זה פשוט מנוגד לדנ"א שלה. אבל גם המחאה צריכה לזכור את שיעור 7 באוקטובר. היא בנויה מרגש אזרחי מגוון מאוד, וחשוב שהיא לא תכוון על ידי פבלוביות פוליטית.
השאלה הגדולה היא אם אפשר לצאת לרחוב בלי להיות זה נגד זה. בלי לשנוא. פשוט לקרוא בקול גדול בעד מה אנחנו. זה ימשוך הרבה יותר אנשים. זה יעודד סולידריות, ולא פילוג. הרי כבר שנה וחצי מתפרסמים סקרים בכל כלי התקשורת ומראים שוב ושוב שללא הפוליטיקה הרעילה, בעם קיים סנטימנט משותף, גדול ועקבי בנושאים רבים.
רוב הישראלים רוצים ממשלה מאחדת. רוצים שהחטופים יוחזרו גם במחיר סיום המלחמה, בידיעה שצריך להתכונן לעוד סיבוב כי המלחמה מול חמאס לא באמת נגמרה כל עוד הוא קיים. הרוב המכריע של הישראלים רוצים ועדת חקירה ממלכתית, ולא ספינים על ועדה אלטרנטיבית. רוצים את האמת על מה שקרה, ואז להמשיך הלאה. כשלא חותרים לאמת, יש יותר מקום לבלבול, לטעויות, לחשדנות ולתיאוריות קונספירציה.
אפשר לגמרי להבין את מי שרוצה לצאת לרחובות כי המהלכים האחרונים מראים שממשלת 7 באוקטובר לא למדה דבר, ומתנהלת באופן אטום עוד יותר מזה שהתנהלה בו לפני שנה וחצי. אפשר לצאת לרחוב ועדיין לזכור שמלחמה פנימית תביא להרס. שמסר של ״בעד״ יחדור ליותר לבבות מאשר עוד מסר של ״נגד״.
רוצים ממשלה מאחדת. מגיעה לנו התחלה חדשה. מגיעות לנו הסכמות רחבות – פשרה אינה מילה גסה, אלא דרך להסתדר יחד במדינה הזאת. מגיעה לנו ממלכתיות, וגם ועדת חקירה ממלכתית שחבריה לא יהיו שנויים במחלוקת. מצידנו, שהשופט נועם סולברג יעמוד בראש הוועדה וימנה את חבריה שיהיו בקונצנזוס, כמו גיורא איילנד ויעקב עמידרור.
מגיע לחטופים שלנו, לכולם, לחזור. הגיע להם לחזור כבר מזמן. מגיע לנו גיוס לכולם – גם חרדים, וכן, גם ערבים. ישראל רוצה ממשלה שתמצא פתרונות ולא תהיה תלויה במפלגות אנטי־ציוניות. הנהגה שתדע להימנע מהמלחמה הפנימית. שלא תסלים מצבים של עימות פנימי, אלא תדע להוריד להבות. שתדע לאחד וללכד.
הפוטנציאל כאן, הוא מבעבע וחי בתוך העם. מבחן המנהיגות האמיתי הוא למי שידע לקום בעת הזאת, לראות את המורכבות הבלתי נסבלת סביבנו, לדפוק על השולחן ולהגיד חלאס עם המריבות.
