ההנאה שלנו ממסעדות שווה רק לכעס שלנו על מה שקורה בהן"; כך נפתחת ב"ניו יורק טיימס" הביקורת על הספר "Care and Feeding" מאת לורי וולוור (Laurie Woolever). וולוור הייתה האסיסטנטית של מריו בטאלי, השף הכספיתי בעל האצבעות הדביקות והפה המלוכלך, שחלש על אימפריית הסעדה בניו יורק ונפל כאשר #MeToo יצאו נגדו עם עדויות חמורות על התנכלות והטרדה מינית של נשים שעבדו איתו, כולל אונס. אחרי נפילתו ניהלה וולוור את לו"ז ההפקה וההרצאות הצפוף של גשש הטלוויזיה הקולינרי טוני בורדיין. לשניהם היה סוף רע: אף שלא נמצא אשם במשפט אונס שהתנהל נגדו, עזב בטאלי את ניו יורק וכוכבו כבה; ברגע שבו אהבה נכזבת וצורבת חברה לשדים שליוו אותו כל חייו, התאבד בורדיין בתלייה בפונדק באלזס.
הספר הוא מסוגת "אילו היה לכם מושג מה מתנהל במטבח, לא הייתם אוכלים במסעדה הזאת", שהפך פופולרי בשנים האחרונות. אבל וולוור לוקחת את הז'אנר צעד אחד קדימה. "אילו ידעתם איזה נרקומנית, שיכורה, חובבת מין מזדמן שבגדה בבעלה וקפצה למיטה גם בקלושה שבעילות הייתי", לא הייתם אוהבים אותי. מה שעשתה בזמנה הפנוי לא הופך את עדותה של וולוור על בטאלי ובורדיין לחלשה יותר. היא הייתה שם וראתה אותם ברגעיהם היפים והמכוערים.
ספרה של וולוור עוסק ברובו בבטאלי הברוטלי. הוא מסביר הרבה על החוויה הגורפת של אכילה במסעדות שלו. אכלתי בקומה השנייה החורקת והרועדת של "באבו" (Babbo) את מנת הדגל של לחי פרה בלוויית ברולו, לצלילי ניל יאנג וקרייזי הורס שהרעידו את קירות העץ. איך כתב פרנק ברוני, מי שהיה מבקר המסעדות של ה"ניו יורק טיימס"? אלמלא הושמע צד שלם בתקליט בווליום מופרע של לד זפלין, הייתה "באבו" מקבלת כוכב רביעי. הסועדים ביקשו מבטאלי להוריד את הווליום; לא תמיד הולך סולו גיטרה של ג'ימי פייג' עם פסטה. יש מקום בגיהינום שבו נפגשים יומרה, חזירות, בולמוס ושרלטנות. רבות מדי היו הארוחות (אני נשמע כמו יודה) שבסופן הרמתי עיניים מזוגגות מהצלחות וחיפשתי מישהו לשאול: "זה הכל? זה המקסימום שלך?".
ציטוטים נבחרים של וולוור על בטאלי: "'אלוהים', אמרה לבטאלי אישה שפגשה אותו בכניסה להרצאה שלו, 'אני מעריצה שרופה! אני משתתפת בשיעור הבישול שלך. יש לי המון שאלות!'. 'תודה', ענה בטאלי והניח ידיו על ג'סיקה ועליי. 'אלה הזונות שלי, דוטי ומתילדה'. ג'סיקה ואני הבטנו אחת בשנייה ולא אמרנו מילה".
"מריו ישב בכורסת עור ירוקה ומסביבו, בהישג יד, היו דלי מלא בקבוקי בירה על קרח ושישה כריכי עוף. הטלוויזיה מאחוריו הייתה פתוחה על MTV. 'תראו את הציצים האלה', אמר מריו חצי תריסר פעמים. הבטנו בשדיים, אחת בשנייה, ולא הצלחנו להסתיר את הצחקוקים".
"'בשום פאקינג אופן, וולי, אין פאקינג דרך שתזמיני רק סלט תרד', אמר מריו. 'כשאת יוצאת איתי למסעדה, את תזמיני קוקטייל, מתאבן, פסטה למנת ביניים, מנה עיקרית, קינוח, מבחר גבינות, אמארו או גראפה ונשתה המון יין יקר'... בין הלובסטר ריזוטו וצלעות העגל, הכריח מריו את היושבים לשולחן לספר כיצד ואיפה איבדו את בתוליהם. היה משעשע להצחיק אותם כאשר סיפרתי על שחקן הפוטבול שלי, 'שהיה שתי דחיפות ושפריץ'".
"אפרופו שום דבר, מריו גחן אל ג'סיקה ואמר, 'את יודעת שיש לי איבר בקוטר של פחית קולה. בסוויטה שלי יש ג'קוזי. אני אחזיק אותך בקרסוליים מעל המים'. פרצנו בצחוק, וג'סיקה אמרה למריו בטון שהיו בו מידות שוות של מחמאה, שעשוע, דחייה ומספיק כבוד, 'אוקיי'".
"החרמנות המילולית של מריו הכתיבה את ההתנהגות של כל מי שעבדו ב'באבו'. ידיו החופנות, שטף הבדיחות הגסות והרמזים המיניים נתנו בעצם קיומם רשות לאחרים, שזה בסדר להטריד מינית, אפילו מעודד, לפלרטט ולגעת. אף אחד לא כינה את זה הטרדה. היה מקובל לצחוק מזה. זה לא היה מצחיק. אחר הצהריים אחד כאשר התכוננו לסרוויס, ראיתי את מריו מושיט ידו למשוך שרוך שקשר מכנסי קטיפה של מלצרית בשם אריאלה. פרקי ידיו חיככו את ערוותה לשנייה לפני שמשך אותה אליו עם השרוך. היא קפצה וצעקה כמו נערה מתבגרת המביעה מחאה לנער שמציק לה".
"במהלך החודשים הראשונים שעבדתי איתו, הניח עליי מריו ידיים. עם גבי אליו, הוא חפן את הישבן שלי ביד אחת, לחץ חזק והמשיך למטבח. 'אל תעשה את זה יותר', אמרתי לו בשקט. הוא נעץ בי מבט מזלזל: 'מה את, לסבית?'".
אחרי פרסום החשדות נגדו ב־2017, השעה בטאלי את עצמו מהשותפות העסקית באימפריה הקולינרית והתרחק מכ־30 המסעדות ברשת שהשתרעה מעבר לניו יורק, כולל היכל האוכל האיטלקי "Eataly", עם סניפים ביפן ובארצות אחרות. המו"מ לרכישת חלקו בעסק ארך יותר משנה, מכיוון שבטאלי חטף סנוקרת קשה, אבל לא נוקאאוט. הוא הפסיק לשתות. עשה דיאטה רצינית. אך לא ויתר על הקרוקס הכתומות שלו, מכנסי הקרגו והווספה. לפעמים מישהו שנראה ומתנהג כמו חזיר - הוא חזיר. בטאלי בן ה־64 הצליח להימלט מהגדרה כל חייו. זה היה סיפור קשה של כוח להשחית. בין סועדיו הקבועים שאיתם הקפיד להתיידד, היו ביל קלינטון, רובין וויליאמס, בילי קריסטל, מישל וברק אובמה, בונו ו־2U, מייקל סטייפ, ג'ימי פאלון ואחרים.
בטאלי בישל את הארוחה הנשיאותית האחרונה בבית הלבן בקדנציה של אובמה. הוא היה כוכב התוכנית "The Chew" ב־ABC, שממנה נאלץ לפרוש. הוא היה אחד המלכים הבלתי מעורערים של "שף הברזל" לצד בובי פליי. הוא הגיש תוכנית אוכל באיטליה עם גווינת' פאלטרו לצידו; בריאיון שנערך איתו לפני נפילתו, הוא התעקש שהכתב ישאל אותו כדי שיוכל לענות: "לא דפקתי את גווינת'". ההערכה בענף היא שבטאלי עזב את השותפות שהוקמה על כתפיו עם 100 מיליון דולר לפחות.
תמיד חשבתי שטבחים המכנים עצמם שפים וממרפקים לעצמם מקום בשורה הראשונה של היכל תהילה גסטרונומי, גדולים מהחיים וקטנים מהם גם יחד. במנהטן היה בטאלי החטא ועונשו. החזיר והבוץ שלו. הוא היה סלב בסדר גודל מיתי. הוא ניסח מכתמים פילוסופיים שהיו גורמים לאייל שני לגמגם. בכתבה שסיכמה את פועלו במגזין "ניו יורק" וענתה על השאלה לאן נעלם מריו בטאלי, פורסם צילום תקריב שלו בשחור־לבן עם עגבנייה מעוכה על פרצופו. הבעיה היא שדווקא ניו יורק מסוגלת לסגוד לחזיר ולהעריץ את האדמה שעליה הוא דורך, רק כדי לאכול אצלו. זו משוואה קיומית מעוררת שאט נפש. הפרטים היו קשים: הוא התנכל למלצריות צעירות. הוא חפן ישבנים וערוות בשפע. נישק עם לשון נערות שאותן סגר בחדר בקומת גג שנקרא "חדר האונס".
ב"60 דקות" סיפרה מישהי כיצד שתה איתה יין עד שהשתכרה וכיצד התעוררה במרתף של מסעדה, מוקפת בקבוקי יין שבורים, עירומה ועם כתם של זרע על ירכה. הטבח הג'ינג'י שכונה בעיתונות פלסטאפי, הדוניסט ודיוניסוס, נחשף כמתנכל מיני סדרתי שחלק ממעלליו נקלטו במצלמות במעגל סגור. אחד מספרי האוכל המשפיעים של ימינו הוא "Heat" מאת כתב ה"ניו יורקר" ביל ביופורד, שעבר מסלול עוזר שף אצל בטאלי וכתב על החוויה. ביופורד שמע, ראה והבין; הוא פיזר רמזים עבים בשפע; פסטה בחמאה "מתנפחת כמו שפתיים של אישה מגורה", אמר בטאלי. הדובדבנים הראשונים בעונה "עושים אותי קשה", אמר בטאלי. התיאבון של בטאלי, כתבה הלן רוזנר ב"ניו יורקר", "מגרה אך מאוד לא אטרקטיבי".
חייו המחתרתיים של הטבח של אמריקה צפו על פני המים. ההערות הוולגריות שלו. ידיו הארוכות והמשוטטות. התנהגותו המביכה כלפי נשים בפרהסיה. האופן שבו הרעיל את סביבתו הקרובה. יחד איתו נפל השף קן פרידמן, משותפיו. עלילות השף ג'ון בש בניו אורלינס הרעישו קוראי עיתונים. מלצרית סיפרה על בטאלי כי "הוא ניסה לגעת בשדיי ואמר כמה הם נהדרים... הוא אהב להיאבק. הגשתי משקאות בשולחן סמוך כאשר אמר לי כי עליי לשבת על פניו של חברו". לאשתו של חבר הורה בטאלי לאכול את הפסטה שלה או "שאמרח שרימפס על שדייך". לאחרת אמר שזה לא הוגן ש"רק אני נהנה מהמראה כשאת מתכופפת. אולי תסירי את החולצה שלך למנה אחרונה?". למלצרית יין אמר בטאלי כי היין שבחרה מתנהג אליו "כמו זונה בפלורידה".
אחרי הנפילה, כאשר עדת מעריצים גדולה, בעיקר גברים, חיפשו את המילים המוכיחות, הנכונות והפוגעניות כדי להביע את סלידתם מבטאלי רב־הזרועות, היה צריך את קולו הצלול של טוני בורדיין שאמר: "תסתלק לך לאיזה אי, קנה לעצמך ערסל, ותקרא או משהו כזה".
לוולוור הייתה דעה על יותר משני כוכבי הגסטרונומיה: "אה, הטבחים האלה! הגברים־נערים הנחשקים עם ההיגיינה המפוקפקת שלהם, שלעיתים נדירות בלבד היה להם פנאי לחיי חברה. הם חיו בדירות קטנות ומטונפות, תמיד עם עותקים משומנים של 'לארוס גסטרונומיק' וספרי בישול אחרים, שהיו מונחים בערימה על המקררים שלהם. באמצע הלילה הם פתחו בקבוק גנוב של ברולו 95', שאותו מזגו לכוסות יין של רידל, גנובות גם הן.
הם טיגנו סטייק אנטרקוט שעליו בזקו מלח מלדון גנוב ופלפל שחור, צרבו אותו וכפכפו עליו באהבה חמאה צרפתית ושמן זית רותחים במחבת ברזל שעלתה יותר ממה שהרוויחו בשבוע. את האוכל הגנוב הזה אכלנו לפני או אחרי זיון מחויב מציאות אך נטול חן, שלעיתים נכשל בגלל אונות שטבעה בוויסקי. אף שהלילות האלה היו מוזרים ונטולי אהבה, הם היו הנתיב היחיד לסיפוק מיני, ואני רציתי יותר ויותר מהם עם ליבי החרמן והבודד".
לסופר מריו הייתה תוכנית. דבר ראשון, הוא לא ברח מניו יורק. הוא נמנע מלבוא בדלתן של מסעדותיו. התרחק מכל מה שהיה שייך לו. אבל עדיין חרש את העיר עם הווספה. סיוט בכתום. ישב בבית הקפה האהוב עליו עם לפטופ ונראה שקוע בכתיבת זיכרונותיו. ההתנצלות הראשונה שלו הייתה רפה. "אני לוקח אחריות מלאה על הטעויות שלי". בצמוד להתנצלות פרסם מתכון של לחמניות קינמון, "אהודות על רבים". בדיעבד, יצא מסע ההכאה על חטא מאתר האוכל Eater שנהה אחריו, "אף שכנראה היה משהו מאוד לא בסדר באופן שבו חמד בטאלי נשות סלבס שלא היו אשתו".
אחר כך הוא נעלם. חבריו נשבעו שאינם יודעים איפה הוא, אף שמאז האירוע המוחי שהיה לו ב־1999, מן המפורסמות הוא שבטאלי התאהב בצפון מישיגן, שם קנה בית למשפחתו ולשם נסע להתבודד, לדוג ולשחק גולף. הכתב שיצא לחפש אותו מטעם "ניו יורקר", אפילו לא היה צריך להתאמץ. הוא מצא את בטאלי באמצע פיקניק גדול במדשאה בעיירה הקטנה שבה גר. בטאלי ניגש לעיתונאי, הציג את עצמו, לחץ את ידו, דיבר על רגישות המצב ועל החלטתו לא להתראיין. אחר כך הכין לכתב צלחת עמוסה כל טוב והושיב אותו לאכול.
מבטאלי עברה וולוור לבורדיין, ש"סביבתו עודדה אותו להיות עצמו. סימנו הרשום היה 'עצמו', עם אושר, אהבה והמרדף המתמיד והלא פרקטי אחרי אומנות כאידיאולוגיה שהנחתה אותו. הוא בחר את יעדי תוכנית האוכל שלו, עם מי לטייל, והייתה לו שליטה מלאה על המוצר הסופי. הוא לא עשה חשבון לכסף, בזבז מה שהיה נחוץ לו כדי לחיות בנוחות ולהתעלם מהפרטים הלוגיסטיים המשעממים של חיים אמיתיים. הוא היה גרוש ופנוי להתאהב במישהי חדשה".
וולוור ראתה את בורדיין מתאהב אהבה נואשת בשחקנית האיטלקייה אסיה ארג'נטו, שטענה כי הרווי וויינסטין אנס אותה והתייצבה בשורה הראשונה של #MeToo. "טוני היה מאוהב כפייתית בארג'נטו", כותבת וולוור, "אלף אחוזי השקעה טוטליים ששיגעו אותו. היחסים ביניהם היו קפריזיים ושבירים, עם נתקים ופיוסים דרמטיים ותוכניות שבוטלו ברגע האחרון. טוני היה מוכן לעשות כל דבר כדי לרצות ולהרשים אותה ברצונו לא לאבד אותה. לשם כך היה מוכן לטרטר את כל מי שעבדו איתו, בעיקר אותי".
חברים, עיתונאים וספרים רבים ניסו להסביר מה הניע את בורדיין, סיפור הצלחה מעורר קנאה, להתאבד ב־2018 בפונדק נידח בצרפת. אין ספק שצילומי פפראצי שבהם נראתה ארג'נטו תלויה על כתפו של דוגמן איטלקי והתפרסמו בכל העולם, לא עזרו למצב רוחו הקודר. בורדיין העדיף לא לענות על שאלות בנושא חיי האהבה הרעועים שלו. זה היה מעבר לכוחותיו.
"סיבת מותו של טוני הייתה טוני. בן תמותה, גבר מבוגר שהתאהב באישה צעירה שגרמה לו עוגמת נפש שהרגה אותו. הוא היה בודד, עקשן ושגה באשליות, ולמרות האינטלקט וניסיון החיים שלו, הוא היה מאמין נואש בסיפורי אהבה טוטלית נוסח רומיאו ויוליה. הוא שרד התמכרות להרואין וסכנות מסמרות שיער ברחבי העולם, אבל ברגע המסוים ההוא בחייו יוצאי הדופן, לא היו לו הנחישות והגמישות לשרוד את סופו הברוטלי והאכזר של סיפור האהבה האחרון שלו".
יותר מאשר אוהבים אנשים להביע אמפתיה לזולת הם אוהבים לאכול. סועדים בניו יורק אוהבים להתחכך. מהי סעודה במנהטן בלי וודי אלן בשולחן סמוך. קל יותר להחרים את הרווי וויינסטין ואת חברת ההפקות שלו מאשר להפנות עורף לבטאלי. אבל יש מידה לא קטנה של קפדנות מסודרת שבה מתנהלת אמריקה. אותה קפדנות שגרמה לסקוט פיצג'רלד לקבוע כי אין בחיים באמריקה מערכה שנייה. אם בטאלי יישאר שותק, רחוק, לא מעורה, לא יפתח מסעדות ולא יכתוב ספרי בישול, זו רק שאלה של זמן עד שהסועדים יתגעגעו למנה הנהדרת של לחי פרה. שזה טעים יותר מלחי של חזיר.
