1
ביום רביעי הלכתי עם חברים לאכול בשוק התקווה. יש לי שם הרבה מכרים ותיקים מדרך ארוכה. שניים מהם לקחו אותי לצד ולחשו לי "בניהו כפרה, אוהבים אותך אתה משלנו, תחזור למה שהיית פעם. ממלכתי יותר. לא יפה לצאת נגד נתניהו ככה". אכן, הייתי בעבר יותר מאוזן ומעודן. זה אני. ואם הקצנתי זה לא בגללי זה בגלל המצב ובגלל בנימין נתניהו, שהשתחרר מהאיזונים והבלמים ולא עוצר באדום.
מי שמכיר אותי יודע שאת הדברים הבאים כאן קשה לי לכתוב, אבל אני חש שאין לי שום ברירה, שזו חובתי ושאין לי בימים הללו הלוקסוס לעצום עיניים, לאטום אוזניים ולסכור את הפה. או במילים אחרות, "להיות ממלכתי". אולי בקרוב זה ישתנה ואני מאמין שזה ישתנה - וזה ממש לא תלוי בי.
2
זה היה בסמוך לימי המעבר מהמאבק נגד הרפורמה המשפטית לטבח 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיה. בשיחת טלפון לילית הסביר לי ידידי פרופ' אביחי מנדלבליט שמדינת ישראל במתכונת שאני מכיר עומדת להיעלם, ושעליי להיות מוכן. כשדחיתי את דבריו והתווכחתי, הוא התעקש שהוא רואה את המהלכים, את ההתקדמות ואת הנחישות לפרק ולפגוע במוסדות השלטון ובגורמי אכיפת החוק באופן שאני ועוד רבים טרם יכולים לאבחן.
היה קשה לי לקבל את האבחנה. אני אוהב את המדינה הזאת, את יושביה ואת יצירתה המופתית אהבת אמת - והוא קובע שהיא משתנה ולא תשוב להיות כשהייתה. אבל מנדלבליט צדק. רק שנה וחצי חלפו ואנחנו מדינה אחרת.
גם תחזיותיו הקודרות של יאיר גולן, עוד בהיותו במדים ובתפקיד סגן הרמטכ"ל, מתממשות לנגד עינינו כמעט אחת לאחת: גזענות, הפקרה, הסתה, לאומנות, פילוג, שיסוע, מניפולציה, שקר ורמייה, ניפוץ מוסדות שלטון החוק והמשפט, וחקיקה שמכרסמת ביסודות הדמוקרטיה.
אם מישהו יכתוב את הפרק התנ"כי העוצמתי שאותו אנו חווים כעת, הרי שחודש מרץ הנוכחי יירשם כ"מרץ השחור" של הדמוקרטיה הישראלית. זהו החודש שבו חבר קבינט ממליץ לממשלה לא להתייחס עוד להחלטות בג"ץ, שבו הממשלה פועלת בניגוד להנחיות היועצת המשפטית, החודש שבו חוזרים למלחמה בעזה ובחסותה מעבירים את הצעת החוק של יריב לוין וגדעון סער לשינוי במינוי שופטים. זהו החודש שבו בזזו את קופת המדינה וניווטו את הכסף אל החרדים ואל הפרויקטים ההומופובים של הממשלה ומרכיביה – במקום לשיקום הקהילות החרבות ולאנשי המילואים.
חודש מרץ 2025 הוא החודש שבו מעיר בחוצפה ובעזות מצח השר בצלאל סמוטריץ' לבני משפחות החטופים בפניהם שהם "מדברים יותר מדי" ושזה מתחיל להימאס עליו. זהו החודש שבו מרים הנאשם נתניהו את קולו על שופטיו. החודש שבו שרי הממשלה פוקדים חצרות חרדים ששרים "ולא נתייצב בלשכותיכם", והחודש שבו מפטר ראש הממשלה את ראש השב"כ ופותח בהליכי פיטורי היועצת המשפטית לממשלה – בין היתר בשל החקירה המתחייבת של פרשת קטארגייט נגד חלק מאנשי לשכתו.
חודש מרץ הזה הוא החודש שבו דחה נתניהו בבוז את יוזמת הנשיא הרצוג להקמת ועדת חקירה ממלכתית בהתייעצות של נשיא העליון עם סגנו השופט נעם סולברג (שהפך באחת לשמאלן ובוגד), וזהו החודש שבו נטמנים הזרעים הראשונים להתנגדות נתניהו ששופט עליון יעמוד בראש ועדת הבחירות המרכזית.
זהו החודש שבו באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם ההיבריס, שיכרון הכוח, השליטה המוחלטת, הקנאה בגמישות של דונלד טראמפ והרצון לסלק שומרי סף וכל גורם אחר שיפריעו לנתניהו בזיכויו ובהמשך שלטונו. נתניהו הצליח לסלק מעל פניו כל שביב של התנגדות בתוך מפלגתו והצליח במידה לא מבוטלת לייבש את האופוזיציה שמולו. אין ספק שיש לו סוג של מתת שמיים, אבל הוא משתמש בה לרעה. לא לטובה.
3
בשנת 2010 הצטרפתי לביקור בזק שערך הרמטכ"ל גבי אשכנזי באנקרה, שם השתתף בכנס של רמטכ"לי נאט"ו וגורמי ביטחון ואקדמיה בנושא המאבק הגלובלי בטרור. את האירוע כינס הרמטכ"ל הטורקי איטרק. נאומו היה מרתק וביקשתי ממנו רשות לפרסם את דבריו בכתב ההגות הצבאי למפקדים "מערכות". כמובן שהוא הסכים, אבל עוד בטרם פורסם הגיליון, הוא נעצר יחד עם מפקדי המודיעין, האוויר והים ונגזרו עליהם עונשי מאסר ממושכים. זה היה אקט פתיחה למיטוט מורשת אטאטורק למדינה חילונית ודמוקרטית.
השבוע נעצר ראש עיריית איסטנבול ומתנגדו הגדול של הנשיא ארדואן, אקרם אימאמאולו, שעתיד היה להיבחר בקרוב ליו"ר מפלגתו ולהתמודד על הנשיאות. האשימו אותו בשחיתות ובקבלת שוחד ושללו ממנו את התואר האקדמי, שהוא תנאי למועמדות לתפקיד.
אם תסתכלו על התהליך בטורקיה ותשוו לתהליכים שעוברים עלינו, תבינו עד כמה מסוכן זה יכול להיות ועד כמה אין מי שיעצור את זה - חוץ מאנחנו עצמנו. זה קרה בהונגריה, וזה קרה בפולין, וזה קורה גם כאן, רק שהרבה יותר מהר. וזה קורה כשסביב ראש הממשלה נתניהו שרות ושרים שמבינים בדיוק מה קורה פה, ושבחדרי חדרים מתדרכים בחלקם נגד המהלכים, אך בפועל שותפים להם ויראים מפניו המנהיג ומפני "מכונת הרעל". ההיסטוריה תשפוט אותם בקלונם.
זה קורה כשהאופוזיציה מתקשה להתלכד ושהשבוע הוכרז בה עוד מועמד לראשות ממשלה, שאיננה פועלת ביחד ובנחישות ושעסוקה יותר מדי בלטרפד האחד את השני - לשמחתו של נתניהו, שמשחק במגרש הפוליטי מול שער ריק.
4
מדינה שהמציאה את הווייז, צריכה לדעת לנווט את עצמה כדי לצאת מתוך המצב הזה. מדינה שבתוכה קמה חברת Wiz, שנמכרה השבוע ב־32 מיליארד דולר, היא מדינה עם איכות ועוצמה וכוחות אדירים שצריכים לדעת להיאבק, להציג אלטרנטיבה, לגרש חושך ולקרב אור. "עם הספר", "עם הבחירה", העם של התנ"ך – חייב להיות חדור באמונה, בתקווה ובכוחות שיש בידו כדי להצדיק את שליחותו להיות "אור לגויים".
אמר לי השבוע חבר שלא ניתן לשאוב ביוב בלי להסריח, ואי אפשר לנקות פיח מארובה בלי להתלכלך. אני מסכים איתו, אי אפשר להיות מהאו"ם. זו המדינה שלנו ואנחנו צריכים להיאבק עליה, על דמותה ועל ערכיה במסגרת החוק ולשים לב ל"יום שאחרי", שבו נצטרך לחיות כאן יחד ולהמשיך במפעל הציוני. ואם צריך בשביל המטרה הזאת לתת לנתניהו חנינה ומימון מלא ורכב ונהג לו ולבני ביתו עד לאחרית ימיהם - זה שווה.
כשאמרו שהוא "ישרוף את המדינה" אם ירגיש צורך, לא האמנתי. כעת המשפט הזה יוצא מהמירכאות וזה קורה.
5
כמה הערות בעקבות חידוש הלחימה ברצועת עזה והודעת ראש הממשלה לאזרחי ישראל: חמאס התחזק ובנה שוב כוח משמעותי - לא בגלל הפסקת האש, אלא בשל העובדה שממשלת ישראל סירבה בתוקף להציג חלופה לחמאס ולהציב רגל מדינתית שתממש את ההישגים הצבאיים. לא כוח בין־ערבי, לא כוח בינלאומי וכך הלאה. הם שמרו את האופציה לממשל צבאי ולהתיישבות כדי לשמר קואליציה, ובכך שוב חיזקו את חמאס.
הפסקת האש לא "קרסה". ישראל לא הסכימה לעבור על פי ההסכם לשלב ב' ולממש אותו, ניסתה להרחיב את שלב א' ולא הצליחה - ויצאה שוב ללחץ צבאי. אני מקווה שהם יודעים מה הם עושים, ושהם מבינים שיש לנו משימה אחת דחופה – להשיב את החטופים.
השבוע הזלתי דמעות באולפן כשהקשבתי ללישי מירן־לביא, שבעלה חטוף בעזה. השבוע בכנסת היא נשברה, ובאולפן היא נשמעה מיואשת מתמיד. היא אמרה כי בעלה ויתר החטופים הופקרו. לא ידעתי מה לומר לה, חוץ מזה שאני מתבייש.
מלחמות לא אוהבות שמתערבים להן בשם. נתניהו ניסה השבוע פעם נוספת להטמיע לנו שמות למלחמה ונקב בשתי הצעות "מלחמת התקומה" ו"מלחמת שבע החזיתות" (לפחות עם המספר 7). אבל זו מלחמת 7 באוקטובר, אין לה ולא יהיה לה שם אחר.
6
"שקר שחוזרים עליו שוב ושוב, מתקבל בסוף כאמת מובנית" (ראש הממשלה ב' נתניהו במשפטו). הו, כמה שהוא צודק. אם שמעון פרס היה חי בעידן הנוכחי, אז האמא הערבייה שלו הייתה עובדה בלתי ניתנת לערעור.
7
לקחתי כבר את אלמה נכדתי הבכורה לכמה וכמה הצגות, אבל כשצפינו יחד השבוע בהצגה "הציפור הכחולה" בתיאטרון הקאמרי, הבנתי מה ראוי להיקרא הצגה ומה פחות. מדובר בהצגה מושקעת שמוצגת בקאמרי 3 הקטן והאינטימי. באולם - ילדים מעל גיל 5 עם הורים או סבים וסבתות. ובהצגה - מסרים חשובים על ערבות הדדית, על כיבוד אב ואם, על ההסתפקות במה שיש וכך הלאה. על חשיבות ההצגה למדתי מאלמה בפיצרייה אחרי ההצגה, כשסיכמה לי את החוויה ואת התובנות. אז אם תצליחו להשיג כרטיסים, קחו את הילדים ולכו לראות.
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
