אני יודעת שמה שאני הולכת לכתוב עכשיו הולך לפגוע ברגשות, אני יודעת שהוא לא פוליטיקלי קורקט, אני יודעת שיוציאו אותו מהקשרו. אבל האמת מוכרחה להיאמר, בלי לחשוש שרל"ביסטים יוציאו דברים מהקשרם, ומי שבא לו לנתק קשר, שינתק. איי דונט גיב אה שיט! ותודה לך, דונלד, השראה, לקחתי ממך דבר או שניים.
הסיפור הזה, הקמפיין הזה, הרל"ביזם הזה שמספר לציבור הישראלי, סליחה – מפמפם לו לתוך הראש! שאפשר ללכת לעסקה, "להחזיר את כולם", ואז לחזור ללחימה, הוא פשוט המצאה של ספינולוגים, בעלי אינטרס, רל"ביסטים ותמימי־על. אנחנו (מדינת ישראל – יחד ננצח, זוכרים?) מתמודדים מול אויב אכזרי, שעל אף בלבולי המוח של אדם בוהלר הוא לא "בן אדם", אלא ארגון טרור ומחבלים שינקו מיום לידתם את הרעיון שיש לרצוח יהודים, להשמיד אותנו. צפייה בסרט הזוועות מלמדת על האופוריה ועל תחושת ההיי שיש לאותם המרצחים כאשר הם משמידים יהודים.
מאז 7 באוקטובר חמאס לא השתנה, הוא לא התפכח, הוא לא התחיל לאהוב יהודים, הוא היה ונשאר אויב שמבין רק כוח - משום שבאסלאם הקיצוני נכנעים רק כאשר החרב מונחת על הצוואר. ולכן, הדרישה הזו, המפומפמת לכולנו לתוך הווריד, להחזיר את כולם ואז לחזור ללחימה היא פשוט לא ריאלית.
מו"מ תחת אש - הסיכוי שהוא יחזיר את כולם נמוך, משום שהסיכוי שכולם יחזרו, לדעתי, הוא כמעט אפסי. חמאס יתעללו בנו לנצח, עד החטוף החלל האחרון. אבל, וזה אבל גדול, כשלוחצים את היריב, במקרה הזה את האויב עם הגב אל הקיר, או במקרה הזה עם החרב על הצוואר בלחץ צבאי - הוא מגלה סימני שבירה. ראינו איך סימני השבירה והעסקאות הקודמות הגיעו תוך דרישה להפסקת אש.
גם ארה"ב הדיפלומטית כבר מבינה שבמזרח התיכון מבינים שפה של כוח והאמריקאים בגבנו. ברגע שאנחנו בהפסקת אש, אין מה לתת ליריב מנגד, האויב פשוט יאכל אותנו. והוא לא יעשה איתנו עסקאות "מתנה". אין דבר כזה מתנות מול מחבלים. צר לי, כואב לי, שבעלי אינטרס שרוצים להפיל את נתניהו מטריפים משפחות חטופים יקרות, שסובלות ברמות שפשוט לא ניתן לתאר ולהכיל, ומשתמשות בכאבן הגדול, שמילים לא יכולות לתאר, כדי להתנגח בנתניהו. הלוואי שכל החטופים יחזרו אלינו במהירות האפשרית - החיים לשיקום, המתים לקבורה. אבל המתנה שלנו ובקשה מחמאס לא יסייעו. רק כוח הם מבינים. שניתן להם בראש עד הסוף – עם החרב.
חזרתו של הבן גביר
הרבה דברים אפשר לומר על השר החוזר לממשלה, יו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר. אבל יש דבר אחד שמרשים אותי אצלו מעל הכל – האיש הזה יודע לזהות הזדמנויות, לפעמים יותר מדי, וכל הזדמנות קטנה הופכת למגה־אירוע מבחינתו וליציאה מפרופורציה. אבל השבוע, גבירותיי ורבותיי, לייק איט אור נוט – הוא שיחק אותה.
האיש שנתניהו אמר עליו בקמפיין הבחירות האחרון שהוא "לא יהיה שר בממשלתי", הפוליטיקאי שנתניהו סירב להצטלם איתו על הבמה ונאלץ לחמוק ממנו באירוע תקשורתי בתוך קמפיין בחירות כדי שלא תסתובב חלילה לנתניהו תמונה משותפת של השניים, האיש שנתניהו סבור עד היום שהוא ייכשל בתפקידו כשר לביטחון לאומי – חוזר לממשלת נתניהו.
אז טוענים שנתניהו החזיר אותו לממשלה כדי לכסתח את עצמו בענייני העברת התקציב. טוענים וצודקים. נתניהו אפילו לא מנסה להסתיר את האירוע הזה, את העובדה שהוא פוליטיקאי, שהוא דואג ליציבות הממשלה שלנו (סבבה, תקראו לזה שרידות). בן גביר הפך מבחינתו לעוגן. העובדה שנתניהו סומך על בן גביר יותר מאשר על בני גנץ למשל (לו היה מציע לו להיכנס לממשלה) מספרת סיפור.
אז בן גביר הוא הילד הרע של הפוליטיקה, הוא עושה בלגנים לנתניהו, צועק בכיתה, טורק דלתות ולפעמים הוא אפילו גם משעשע בניגוד לאחרים. מה שבטוח הוא שעם כל הטיים קונסיומינג שהוא לוקח מנתניהו וההתנהלות שלו שלא מהולה בפוליטיקלי קורקט, בשורה התחתונה, כשנתניהו זקוק לביטחון – בן גביר שם בשבילו. וגם בן גביר, עם כל העלבונות שספג מנתניהו, די מבסוט מסיבוב הפרסה הזה. חיזק לו את הבייס. ובזה בן גביר דומה מאוד ליו"ר האופוזיציה יאיר לפיד – התנהלות במצב צבירה תמידי של בחירות.
השלט
חייבת, חייבת, חייבת לשאול שאלה. האם גם אצלכם הצליל הנפוץ בבית, אחת ליום, הוא רעש הנפילה של השלט על הרצפה? תמצמצו פעמיים אם זה נכון. לא משנה כמה פעמים אדרוש, אסביר, אנהל קמפיין "תשימו את השלט על השולחן, בבקשה", בסופו של דבר תמיד הוא ייפול מהספה. זה אירוע שהוא באמת חוצה גילים, תכונות אופי, שעות ביום. בסוף יישמע הצליל הזה של התרסקות השלט על הרצפה, והכל משום שזורקים אותו על הספה.
והנה, השבוע ברוך השם מצאתי לעצמי רגע של נחת עם כוס תה להיזרק לי על הספה בשעת לילה ולספר לעצמי שדפקתי את המערכת כשכולם ישנים ואני בדרך לבינג' בנטפליקס. רגע לפני שקפצתי על הספה – זרקתי עליה את כוס התה והכנסתי את השלט לפה. נו, לפחות הוא לא נפל על הרצפה. חייבת להשלים שעות שינה...
