לפני חודש, אולי קצת יותר, זה היה הדיון הכי לוהט בעיר: דונלד טראמפ רוצה להעביר את תושבי עזה למקום אחר. הוא לוחץ על מצרים ועל ירדן. הוא מנהל שלל שיחות עם כל מיני מדינות, ששמותיהן מפציעים בדיווחים של כתבים נרגשים. הוא יבנה ריביירה. יש אפילו סרטון. הוא אומר את זה פעם – אולי פליטת פה? – ואז עוד פעם – נראה שהוא באמת מתכוון למשהו – ואז בנאום רשמי – עכשיו זו כבר מדיניות! – ואז מול נתניהו – וראש ממשלת ישראל אומר שזה רעיון טוב.
הציבור הישראלי – טוב, לא כולו, רק היהודים – מגיב בהתלהבות. בחודש פברואר 52% מהיהודים אומרים (בסקר JPPI בעריכת המדד) שהתוכנית של טראמפ מעשית ושיש לקדם אותה. עוד 30% קצת ספקנים, אבל מקווים שמי יודע, אולי בכל זאת. בסך הכל, יותר מ־80% תומכים בה.
כמובן, ניכרים הבדלים בין קבוצות שונות בחברה. בקרב מי שמגדירים את עצמם "ימין", רוב גדול חשבו בתחילת פברואר שהתוכנית מעשית. אולי משום שהם סומכים יותר על טראמפ, אולי משום שהם מקווים יותר לתוצאה כזאת, אולי משום שבאופן כללי יש להם ביטחון רב יותר ביכולת של ישראל להשיג את המטרות שהיא חותרת אליהן.
בקרב ישראלים של ה"מרכז", שליש חשבו בתחילת פברואר שהתוכנית מעשית. בשמאל־מרכז ובשמאל – קבוצות קטנות שיחדיו מתקרבות לכחמישית מהאוכלוסייה היהודית – הספקנות הייתה גדולה. בשמאל־מרכז הייתה תמיכה לא מבוטלת ברעיון אם הוא אפשרי (55% בסך הכל). אבל רק מעטים חשבו שהוא אפשרי (14%).
עבר חודש. בסך הכל חודש. מישהו עוד שומע דיבורים מעשיים על פינוי עזה מתושביה? מישהו זוכר שאולי אלבניה תיקח אותם, ואולי טראמפ יכריח את המצרים, ואולי יש מדינה באפריקה, שמוטב לא להזכיר את שמה כדי שלא תיבהל, מישהו מצא זכר לתוכנית הזאת בנאום של טראמפ בקונגרס לפני שבועיים?
ישראל ממשיכה להיערך לתוכנית, או לעשות קולות של היערכות, כאילו התוכנית מעשית. ח"כ יולי אדלשטיין אמר באיזה כנס ש"דברים שבמשך עשרות שנים נראו בלתי אפשריים, נראים עכשיו כנושא סופר לגיטימי לדיון". בצלאל סמוטריץ' הבטיח תקציב. ישראל כ"ץ הנחה את מערכת הביטחון להקים מנהלת הגירה. בישראל, כך דווח, "יש כבר היערכות לאפשר מעבר מרצון של פלסטינים מעזה למדינה שלישית דרך נמל אשדוד ודרך נמל התעופה רמון".
אבל הציבור הישראלי התקרר. כמו שהתחמם במהירות, התקרר במהירות. לא שפג קסמו של הרעיון. רוב גדול של ישראלים – שוב, היהודים, לא הערבים – עדיין תומכים בו. אבל משקל התמיכה השתנה באופן דרמטי: מרוב שתומכים וחושבים שהתוכנית מעשית, לרוב שתומכים, שרק מחציתם חושבים שהתוכנית מעשית. כלומר, מיעוט שחושבים שהתוכנית מעשית – 38% מכלל היהודים, 32% מכלל הישראלים.
מה קרה? שום דבר לא קרה, וזה בדיוק העניין. זה לא אומר שלא יקרה, כמובן. התוכניות של טראמפ לא מתנהגות בהכרח על פי מצבי הרוח של הציבור הישראלי. אבל בינתיים, לא קרה. היו הרבה דיבורים, שלאחר תחושה ראשונית של תנופה התפוגגו. אם טראמפ עוד משתעשע ברעיון הזה, הוא הוריד את הדיבור עליו למדרון אחורי.
וישראל? תלוי מי זאת ישראל. נתניהו, ככל שאפשר לדעת, כנראה מעולם לא חשב שהרעיון מעשי. הוא בירך עליו, משום שאי אפשר להתנגד לו ולצאת מזה בחיים (הפוליטיים). אבל שימו לב לשפה שהוא משתמש בה, שימו לב לזהירות. הוא רוצה לאותת כן – אבל לא לתת תחושה שאוטוטו זה קורה.
כך או כך, חודש שבו התוכנית לא נראתה כתוכנית שמתקדמת למימוש, נתן לישראלים זמן להרהר בהיתכנות המעשית שלה. ולהרהורים יש אפקט מצנן. כאמור, לרצות פינוי רבים עדיין רוצים. 76% מהיהודים היו מקבלים בברכה את התוכנית, ושמחים לראות אותה יוצאת לפועל. אלא שרבים מהם עברו מטור ה"בעד – וזה מעשי" לטור ה"נשמח – אבל זה לא ריאלי" (וחלק עברו גם לטור "זו הסחת דעת – בואו נהיה רציניים").
מי התקררו מהר יותר ומי לאט יותר? הקבוצה שבה חל השינוי הכי משמעותי היא זו של ישראלים שמכנים את עצמם "ימין־מרכז". זו קבוצה די גדולה, ואם לפני חודש כמעט 60% מחבריה חשבו שהתוכנית ריאלית, החודש מדובר על פחות מ־40%.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב
