בפוליטיקה, כמו בתורת המשחקים, לא מספיק לאיים – צריך גם לדעת לממש את האיום. זה מה שישראל עשתה כשפתחה במבצע "עוז וחרב" בהפתעה מוחלטת, בתוך עשר דקות של אש בלתי פוסקת. זה היה מהלך שמסמן את השינוי, לא רק בשדה הקרב, אלא גם במאזן ההרתעה ובמו"מ העתידי.
בנימין נתניהו ידוע בזהירותו. מדובר במנהיג שבמהותו אינו הרפתקן צבאי, שנמנע מצעדים בלתי הפיכים ללא כיסוי אסטרטגי. אבל כאן קרה משהו אחר: דונלד טראמפ נתן לו גב, שלא בטוח שהוא רצה בכלל. אבל אחרי שטראמפ נותן מתנה כזו - תהיה טיפש אם לא תיקח. הצעד של ישראל לא היה קורה אלמלא התמיכה האמריקאית הברורה. טראמפ אותת שהוא מאפשר לישראל חופש פעולה צבאי ללא הגבלות של "פרופורציות" וללא לחצים להגיע להפסקת אש מהירה.
משחקי הכוח הפוליטיים ברורים: אם ישראל לא הייתה פועלת בזמן הזה, טראמפ היה עלול לתהות אם נתניהו באמת יודע לנצל את ההזדמנות שניתנה לו. וכאן בדיוק ההקשר של תורת המשחקים – אין משמעות לאיום אם הוא לא ממומש. ישראל אותתה באופן חד־משמעי: אנחנו לא רק מאיימים – אנחנו גם מבצעים.
בתורת המשחקים, פחד ותפיסת סיכונים הם גורמים מכריעים. העיתוי של המבצע משקף הבנה עמוקה של הפסיכולוגיה של היריב. לאורך חודשים חמאס פעל מתוך תחושת ביטחון יחסית, מניח שישראל מוגבלת בפעולותיה. המבצע יצר הפתעה אסטרטגית - פער פתאומי בין מה שחמאס האמין שישראל תעשה לבין מה שקרה בפועל.
הרתעה אינה רק עניין של יכולות צבאיות אלא גם של תפיסה פסיכולוגית. כשיריב מאמין שאתה נמצא במצב נחות או חלש, ההרתעה נשחקת. המבצע המפתיע שינה את המשוואה הפסיכולוגית: פתאום חמאס נאלץ להתמודד עם מציאות שבה הוא פגיע, והאסטרטגיה של משיכת זמן הפכה למסוכנת.
המהלך של ישראל מזכיר באופנים רבים את האסטרטגיה של אנואר סאדאת במלחמת יום הכיפורים. סאדאת לא יצא למלחמה כדי לכבוש את ישראל או להכריע אותה, אלא כדי לשבור את הקיפאון המדיני ולכפות מציאות חדשה במו"מ הדיפלומטי. בדיוק כפי שסאדאת הבין שהעולם לא יתערב לטובתו אם לא יוכיח שמצרים עדיין שחקן רלוונטי במגרש, כך גם ישראל פועלת מול חמאס – יצירת זעזוע צבאי שיוביל לזעזוע מדיני.
במלחמת יום הכיפורים המצרים הבינו שהם אינם יכולים לנצח את ישראל צבאית, אבל יכולים לשנות את כללי המשחק דרך הפתעה, עוצמה מרוכזת ומסר חד־משמעי. באופן דומה, ישראל מאותתת עכשיו – אנחנו יכולים להסלים במהירות, ואין לנו שום כוונה לחכות שהמציאות תיכפה עלינו. אם חמאס חשב שהוא יכול להרוויח זמן ולנהל מו"מ תוך שמירת הקלפים שלו קרוב לחזה, ישראל הבהירה שהמשחק לא יתנהל בתנאים שהוא קבע.
הפרדוקס הרציונלי
בתורת המשחקים קיים פרדוקס מעניין: לעתים, התנהגות שנראית בלתי רציונלית היא למעשה רציונלית לחלוטין. כשישראל פעלה בעוצמה מפתיעה, היא יצרה אי־ודאות מחושבת. חמאס כעת צריך לשקול את האפשרות שישראל מוכנה לנקוט צעדים שנראו בלתי סבירים קודם לכן. זוהי אסטרטגיה המכונה בתורת המשחקים "אסטרטגיית הטירוף", או במילותינו במזרח התיכון – "בעל הבית השתגע" - כאשר שחקן מציג עצמו כמי שמוכן לקחת סיכונים קיצוניים, הוא משנה את חישובי העלות־תועלת של היריב. פתאום, האפשרות שישראל תמשיך להסלים ללא הגבלה הופכת לממשית יותר בעיני חמאס, מה שמוביל אותו לשקול מחדש את האסטרטגיה שלו.
לישראל היו שלושה הישגים עיקריים במהלך הזה: שבירת הקיפאון במו"מ על החטופים – עד עכשיו, חמאס שיחק על זמן, מתוך הנחה שישראל תהיה כבולה לתהליך דיפלומטי. התקיפה הזאת הבהירה: אין תהליך מדיני בלי מחיר. אם לא תהיה התקדמות בשחרור החטופים – תהיה הסלמה צבאית מתמשכת.
המסר האסטרטגי: עשר דקות מספיקות כדי להפוך את עזה – והמסר שנשלח לחמאס ולכל השחקנים האזוריים (כולל החות'ים וחיזבאללה) הוא שישראל אינה זקוקה לזמן ארוך כדי להשיג את מטרותיה. 80 תקיפות בתוך שתי דקות הן לא רק נתון מבצעי, אלא אמירה פסיכולוגית: אם נרצה, זה יכול להיות הרבה יותר חזק – וזה יכול להיות רק ההתחלה.
חזרה להרתעה דרך תקיפות ממוקדות: בניגוד לעבר, שבו מבצעים צבאיים התחילו לאט והתעצמו בהדרגה, הפעם ישראל החלה מהשיא. התקיפות כוונו ישירות לדרגי הביניים בחמאס – האנשים שבשטח מפעילים את הכוחות בפועל. המטרה היא ברורה: ליצור חוסר יציבות מבצעית בארגון.
המבצע המפתיע אינו רק הישג צבאי אלא גם התקפה קוגניטיבית. כאשר מנהיגי חמאס נדרשים להגיב למציאות חדשה ובלתי צפויה, יכולת קבלת ההחלטות שלהם נפגעת. תורת המשחקים מלמדת שבזמן משבר, מקבלי החלטות נוטים להיצמד לדפוסים מוכרים - אך אלה עלולים להיות בלתי יעילים במצב החדש.
ישראל יצרה "ערפל מלחמה" פסיכולוגי: מנהיגי חמאס אינם יודעים כעת מהם גבולותיה של הפעולה הישראלית, מיהו היעד הבא, ומה יהיה ההיקף של השלב הבא. חוסר ודאות זה הוא כלי אסטרטגי רב־עוצמה, המאלץ את חמאס לפעול מעמדה מגננתית ולהקצות משאבים להגנה ולא להתקפה.
מדברת באותה שפה
מבצע "עוז וחרב" הוא לא רק פעולה צבאית – הוא שפה. ישראל מדברת עם חמאס בשפה שהארגון מבין: כוח ופעולות ישירות. זוהי דיפלומטיה של תקיפות, שבה כל פעולה היא מסר. הפעם המסר הוא ברור: זה רק שלב ראשון – וישראל מאותתת שזה לא מבצע מוגבל, אלא שלב ב' של מהלך רחב יותר. אין חסינות – גם למבנים שלטוניים, גם לאנשי הנהגה אזרחיים.
אם חמאס רוצה הפסקת אש – הוא יצטרך לתת יותר. ההימור כאן הוא פשוט: חמאס חייב להבין שישראל לא תשלים עם סטטוס קוו שבו כל הפסקת אש נמשכת עד שהארגון מחליט לשבור אותה שוב.
חמאס לא קובע את הכללים – ישראל עושה זאת. אם בעבר חמאס הרגיש שיש לו שליטה על הקצב, כעת ישראל הופכת את המשוואה. חמאס יצטרך להחליט כמה הרס הוא מוכן לספוג לפני שהוא מוותר.
אחד העקרונות החשובים בעיצוב תודעה הוא יצירת "נקודות שבר" - רגעים קריטיים שמשנים את התפיסה הבסיסית של המציאות. המבצע המפתיע שימש כנקודת שבר כזו עבור שלושה קהלים שונים: עבור חמאס: הארגון נאלץ להכיר בכך שהאסטרטגיה של משיכת זמן כבר אינה בטוחה. המציאות החדשה מחייבת הערכה מחדש של כל הנחות היסוד; עבור השחקנים האזוריים: מדינות וארגונים באזור קיבלו מסר ברור שישראל משנה את כללי המשחק, ושהמגבלות הקודמות כבר אינן תקפות; עבור הציבור הישראלי: המבצע העביר מסר של יוזמה ושליטה, במקום תגובתיות ופסיביות, מה שמשפיע על המורל הלאומי ועל התמיכה הציבורית.
עיצוב תודעה אפקטיבי אינו מתמקד רק במסרים מילוליים, אלא גם בפעולות שמשנות את המציאות עצמה. המבצע הפתאומי יצר מציאות חדשה שמחייבת את כל השחקנים לפרש מחדש את המצב. ישראל שינתה את הכללים, ובחמאס ייאלצו לקבל החלטות מהירות. אם בעבר נלחמה לפי שלבים צפויים, עכשיו היא נוקטת גישה שמערערת את חמאס מבפנים. זהו מסר לא רק לחמאס אלא לכל השחקנים מסביב: תחת טראמפ, לישראל יש יד חופשית – והיא מתכוונת להשתמש בה.
התובנה האסטרטגית העמוקה כאן היא שבמשחקים מורכבים, לא מספיק להחזיק בקלפים טובים - צריך גם לדעת מתי ואיך לשחק איתם. ישראל הוכיחה שהיא מבינה את העיתוי ואת האופן שבו יש להפעיל כוח כדי להשיג את המקסימום האסטרטגי. השאלה היחידה שנותרה: האם חמאס יבין את הרמז – או שייאלץ ללמוד בדרך הקשה?
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
tguvot@maariv.co.il
