לכל מדיניות ולכל החלטה יש מחיר. כדי להמשיך לשלוט, למשל, צריך להתחמק מוועדת חקירה.
כדי להתחמק מוועדת חקירה, צריך לערער עד כמה שאפשר את האמון בה אפילו כאופציה, אף שהיא האופציה החוקית המתבקשת. צריך גם לזהם כל תחקיר שעשוי להצביע על אשמה או אחריות כלשהי, עוד לפני שיצא.
צריך לצאת בחירוף נפש נגד כל בדל מידע שמחבר בין הממשלה לבין מה שהוביל לאסון 7 באוקטובר, וכנ״ל לגבי הקשר של הממשלה עם קטאר.
לכן צריך להשתלח בכוחות הביטחון, בצמרת השב"כ ובצמרת צה"ל, ולהדביק להם האשמות, מעבר להאשמות שהם בכל מקרה לוקחים על עצמם. צריך גם להתעלם מכך שהאויבים שלנו רואים את זה, והשונאים שלנו במדינות מערביות רואים את זה, ומשתמשים בהשתלחויות האלו נגדנו.
כדי להמשיך לשלוט, צריך להעביר תקציב עד 31 במרץ. כדי להעביר תקציב, צריך לְרַצות את מפלגות החרדים.
לכן צריך להעביר להם מיליארדים בכספים קואליציוניים, להחריג אותם מקיצוצים רוחביים, להימנע מהפעלת סנקציות על משתמטי גיוס חרדים, להתעלם מהפגנות אלימות של חרדים קיצוניים, ולהמשיך לדחות את יישום חוק הגיוס, אף שעשרות אלפי חרדים הם עריקים כבר היום, קרי – עבריינים.
במקביל, צריך להסתפק בכוחות סדירים מצומצמים יותר בצה"ל, ובמערך של מילואימניקים שחוקים, שכבר לא ניתן לסחוט עוד. כל זאת למרות דרישות הביטחון שגברו ודורשות באופן ברור עוד חיילים. שנה וחצי עברו מתחילת המלחמה, וצריך להתעלם מכך שבמהלך כל הזמן הזה נפצעו יותר מ־12 אלף חיילים וגויסו רק כמה מאות חרדים.
כדי להעביר תקציב, צריך גם להחזיר את האצבעות של עוצמה יהודית לכנסת, כי אין לדעת – גם אם העסק איכשהו עובד כרגע, אולי החרדים בקואליציה לא יתרצו לאורך זמן ויפרשו מהממשלה. לכן צריך לְרַצוֹת גם את איתמר בן גביר.
המשמעות היא שצריך להתעלם מהעובדה שב־2023 הוכפלו מקרי הרצח באופן כללי ובמגזר הערבי בפרט, וזינק גם מספר עבירות הרכוש. אף שאנחנו בתקופה קריטית מבחינה ביטחונית, צריך היה להקפיא את תיק ביטחון הפנים כשבן גביר התפטר בהפגנתיות, ולהציע לו לחזור לכהן בתפקיד שבו נכשל בכל מדד.
זה לא מספיק, כמובן. צריך גם לזרום עם עוד דרישות שלו, לפחות למראית עין. להודיע שמפטרים את היועמ"שית, וגם את ראש השב"כ, ולנהל נגד שניהם עליהום מתמשך. כל זאת בידיעה שיהיו מכשולים משפטיים לשני מהלכי הפיטורים האלו ושתהיה בעיה להוציא אותם לפועל, בוודאי שבאופן מיידי. צריך גם להתעלם מכך שהדרישות מגיעות מעבריין סדרתי לשעבר, שמתנהלת כרגע בדיקה אם גם במסגרת תפקידו כשר הוא התנהל בניגוד לחוק.
זו לא עמדה פוליטית
כל זה קרה השבוע, ולפעמים צריך פשוט לפרוט את הדברים ברשימה קרה, להביט בהם, ולשאול אם המחיר שווה. למה בעצם צריך לקבל את הדרך הזאת? מה מקבלים עבורה?
הרי אין היום הרבה ישראלים שלא מעוניינים לחסל את חמאס. המעטים שחשבו שצריך להקים מדינה פלסטינית, התמעטו עוד יותר אחרי הטבח. סקר אחרי סקר אחרי סקר, במגוון כלי תקשורת שונים, מראים שבישראל קיימת תמימות דעים לגבי לא מעט נושאים חשובים.
כלומר, כדי להחזיר חטופים, למצות הישגים צבאיים מול חמאס, לקדם יוזמות מדיניות – אין באמת צורך לעשות את כל הדברים שתוארו כאן. מרבית הישראלים מותשים ומעדיפים להתפשר בהרבה סוגיות, רק כדי שיוכלו להסתדר ביניהם. קיימות דרכים שקטות ומכבדות יותר לעשות דברים, אבל יש פשוט מי שמעדיף את המריבות וההכפשות הפומביות.
זו לא עמדה פוליטית, אלא טקטיקה פוליטית. זו לא שאלה של דעה, אלא של שיטה להשיג דברים. זו לא שאלה של מדיניות, אלא של התנהלות.
אין באמת הכרח להתנהל באופן שמערער את האמון בקרב חלק גדול כל כך מהציבור. הרי כולנו יודעים שכדי להתגייס למען מטרה משותפת דרוש אמון, שיגביר את הלכידות שממנה נגזר החוסן הלאומי. אפשר להנהיג גם בלי לצאת נגד. אפשר לכל הפחות למנן את שיטת יציאת הנגד הזאת, ובמקום שתהווה 90% מההתנהלות, שתהווה רק 30% או 40%.
יש שאומרים – נו, מה לעשות, זאת האופנה כרגע, זה בגלל דונלד טראמפ. הוא מפטר, ממנה, לא שם על אף אחד. אז בלי להיכנס לכל ההבדלים בין מדינת ישראל הקטנה ומוקפת האויבים לבין ארה"ב, אפשר לומר רק דבר אחד: בארה"ב יש הגבלת כהונות.
להביט על עצמנו
בטווח הארוך, ממש לא בטוח שהשיטה הפוליטית הזאת מביאה להישגים. מה שכן – היא מביאה אנשים לקצה, גורמת לחרדה ומעודדת הפגנות. גם ההפגנות מחריפות את הקרע, וכבר ראינו את כל זה קורה. הדינמיקה ידועה. אולי זה היה אלברט איינשטיין שאמר, ואולי מישהו אחר, אבל כולנו מסכימים עם האמירה שחזרה על אותה פעולה שוב ושוב וציפייה לתוצאה שונה הן ההגדרה לאי־שפיות.
אנחנו שולחים את הילדים שלנו לתנועות נוער, מכינות קדם־צבאיות, שנת שירות, שירות לאומי. כל זה עוד לפני שדיברנו על צה"ל ועל הערכים שהוא מקנה. בכל המקומות האלה מחנכים את הצעירים על מנהיגות בסגנון אחר לגמרי. על דוגמה אישית.
ראיינתי השבוע את ליאת סמדג'ה, אמא של עומר סמדג'ה ז"ל שנפל ביוני 2024, והביטחוניסטים מקימים בימים אלה מכינה קדם־צבאית על שמו. היא אמרה משפט אחד שנשאר איתי. "אנחנו חייבים להיות ראויים", הדגישה.
שאלתי, מה זאת אומרת "ראויים". "אנחנו חייבים להיות ראויים לכל ההקרבה הזאת, ולכל הדבר הנורא שקרה כאן", ענתה. "מה המשמעות של להיות ראוי? קודם כל, להיות בן אדם טוב. לקום בבוקר ולחשוב – מה אני יכול לעשות בשביל השכן שלי, בשביל ההורים שלי, בשביל המדינה שלי, בשביל האזרחים, בשביל הביטחון, בשביל הלכידות. כי אם לא נהיה מאוחדים, אנחנו לא נוכל לחיות פה. הרי ראינו את זה כבר".
אלה דברים שנאמרו בצורה כזו או אחרת שוב ושוב, על ידי אלה שנפגעו באופן הקשה ביותר במלחמה. שנשברו. שאיבדו את היקר מכל. לכן אין לנו ברירה, חובה עלינו לשאול את עצמנו אם ההתנהלות הנוכחית היא ראויה נוכח כל ההקרבה שאחרים עשו למען הכלל.
ולפני שנוכל לדרוש מאחרים התנהלות ראויה, חובה עלינו להביט גם על עצמנו, כל אחד על עצמו, במעשים קטנים ויומיומיים – ולשאול בדיוק את אותה השאלה. האם ההתנהלות שלנו ראויה?
