"מסע השיקום שלנו החל, וזה מסע. הייתם איתנו כשעומר היה שבוי 505 יום במנהרות חמאס. הייתם איתנו ביום שחרורו והרמתם איתנו כוס לחייו ושובו. אי אפשר לתאר במילים את עוצמת הרגשות שאנחנו חווים בימים אלה – בבית בחיבוק החם שעוטף אותנו. העסק שלנו (שיווק יינות בוטיק) עצר מלכת ב־16 החודשים שעומר היה בשבי. כל משאבי הזמן והכסף שלנו הושקעו במאמצים להשיבו הביתה יחד עם שאר החטופים. פתחנו קמפיין בזק למכירת מגוון יינות איכותיים במיוחד לחג הפסח (ובכלל). נשמח שתהיו איתנו שוב – שתסייעו לנו במסע השיקום של עומר, של המשפחה, של העסק שלנו".
בסגנונה הנעים, שאותו למדנו להכיר, בחרה ניבה ונקרט, אמו של עומר ששב משבי חמאס, לתאר את מצבה הכלכלי של המשפחה. השוקת השבורה אשר בפניה הם ניצבים משום שבמשך חודשים רבים לא יכולים היו לעשות דבר מלבד מלחמה על השבת הבן, וכעת נלחמים על שיקומו ושיקומם.
משפחת ונקרט אינה היחידה המבקשת עזרה. עוד ועוד משפחות חטופים ששבו מבקשות עזרה כספית. שרק נתרום כמה שאפשר, גם מבלי שימכרו לנו משהו בתמורה. כך גם משפחתו של ירדן ביבס, משפחתו של אלי שרעבי, אביבה וקית' סיגל, אוהד ורז בן עמי ואחרים. ישנן גם יוזמות פרטיות של אנשים טובים באמצע הדרך למען רווחתם של השבים. השבוע ראיתי מודעה של עמותת "שבים לחיים", שמגייסת כספים למען הילדים ששוחררו משבי חמאס. במודעה הייתה תמונתן של דניאל אלוני ובתה אמיליה, ששוחררו בעסקה הראשונה.
הבקשות, שלא לומר התחינות, של משפחות החטופים לעזרה כלכלית לטובת שיקומם – שוברות לב. וזה מתרחש במציאות שבה מאז טבח אוקטובר יש תחרות קשה בקטגוריית סיפורים שוברי לב. איך הגענו למצב המביש הזה, של חטופים ששבו ומשפחות חטופים (בין ששבו ובין שעדיין לא) המייחלים לסיוע כספי מתורמים? או במילים יותר נקיות – פותחים ב"גיוס המונים".
על פניו המדינה נותנת להם תמיכה כספית ראויה: 8,257 שקל קצבה חודשית, לא כולל מענקים ותוספות. סכום נוסף בגובה של 3,300 שקל ניתן במסגרת חוק פדויי שבי. 60 אלף שקל מענק הסתגלות. מימון טיפולים רפואיים שאינם כלולים בסל התרופות וטיפולים נפשיים בסכום של 6,000 שקל. מענק דיור בסך 250 אלף שקל והכרה ב־50% נכות קבועים גם בלי לעבור ועדה רפואית.
נשמע נדיב? לטעמי ממש לא.
מה זה "מענק הסתגלות" של 60 אלף שקל? מה קורה כשהכסף נגמר? זהו? הסתגלו ואם לא, בעיה שלהם? או סעיף "טיפולים נפשיים", מאמינה שרובכם יודעים שביקור אצל פסיכולוג עולה בין 450 ל־600 שקל. כלומר הסכום יכסה בין עשרה ל־13 טיפולים גג. אין מצב שזה עונה על הצרכים הרגשיים. אם ירצו פסיכיאטר, יכסה הסכום כשלושה מפגשים בלבד.
יכול היה להיות מצחיק, אם זה לא היה עצוב לקרוא על מענק הדיור בסך 250 אלף שקל או השתתפות בשכר דירה ואפשרות לקבל הלוואה בסך 589 אלף שקל. מה אמורים ירדן ביבס ואלי שרעבי, שביתם נחרב, לעשות עם מענק הדיור הזעום הזה?
מחשבון סטרילי
נכון שאמורים להיות קריטריונים קשיחים המתאימים לכולם מתוקף הסטטוס "חטופים", אבל סיפורי חייהם אינם זהים. ישנו הבדל בחייהם לפני השבי, באופן שבו נשבו, בזמן שהוחזקו שם. חייבים להביא את הנתונים הללו בחשבון כשמחשבים במחשבון סטרילי כמה מגיע להם. האם אלי שרעבי, שרעייתו ושתי בנותיו נרצחו ב־7 באוקטובר, אמור לקבל 6,000 שקל בלבד לטיפולים נפשיים ממש כמו צעיר שחזר מהשבי אחרי שהוחזק בו תקופה קצרה יותר ומשפחתו לא נטבחה?
הפיצוי הלא מספק לשבים אינו הבעיה היחידה. לכאורה, גם בני המשפחה מקרבה ראשונה זכאים לפיצוי עבור שיקום. למשל: 2,000 שקל עבור נסיעות ואובדן הכנסה לחודשיים בלבד! ביטוח לאומי נותן 90 אלף שקל כמענק רבעון למשפחת חטוף שלא שוחרר (גם אם נרצח), שמחולק בהתאם להרכב המשפחתי, ואם יש יותר מבן משפחה אחד שנחטף (ולמרבה הצער יש כמובן), יקבלו בני המשפחה עד 200 אלף שקל לרבעון.
המענק, מדגישים באתר הביטוח הלאומי, משולם כל עוד החטוף לא שוחרר. ומה אם התמזל מזלו ושוחרר? זהו? תם הטקס? אגב, כשבביטוח הלאומי מדברים על חלוקת הכסף ל"הרכב משפחתי", מתכוונים לקרבה משפחתית ישירה. כלומר, אם אתם סבא, סבתא, דוד, דודה, בן דוד של חטוף – אתם לא זכאים לדבר.
אורה רובינשטיין היא דוגמה טובה למי שנלחמת כבר חודשים למען השבת אחיינה ולא מקבלת עזרה מהמדינה. אורה היא דודתו של בר קופרשטיין, שנחטף ממסיבת ה"נובה". אביו סיעודי, ההורים סובלים מקשיי פרנסה (בר היה המפרנס העיקרי) ומתקשים לפעול ציבורית ותקשורתית למען השבת בנם.
אורה פועלת ללא לאות למען בר ולמענם מאז 7 באוקטובר, והיא לא מקבלת כל עזרה מהמדינה. טוב, כולה דודה. "אני לא זכאית לשום דבר", סיפרה לי השבוע. "מהרגע שזה קרה, החיים שלי נשאבו לזה 24/7. אני עובדת במשרה מלאה, וכל הפעילות למען השבת בר נעשית על חשבוני. גם הוריי, שהם סבא וסבתא של בר, לא זכאים לכלום. בתחילת האירוע לא עבדתי חודשיים, אחר כך חזרתי לעבוד ובמקביל לעבודה אני מתראיינת, מגיעה לכנסת, לעצרות, לישיבות, משלבת הכל. ביום שישי שעבר, לדוגמה, התראיינתי בשלושה ערוצים.
"אני לא צריכה מימון המונים, כי למזלי אני עובדת ומצבי הכלכלי טוב, אבל אני בוחרת במה לעסוק. בגלל העבודה, למשל, אין לי אפשרות לנסוע לחו"ל כחלק מהפעילות למען בר. הוריי, סבא וסבתא של בר, דווקא רוצים להגיע לכל מקום, אבל אני לא יכולה להסיעם. הם זקוקים לעזרה במימון הפעילות ולא זכאים לה".
כן, למה מי הם??? רק סבא וסבתא של בר. אולי באוצר סבורים כי לא ניתן לממן את כולם עד אין סוף, אבל מדובר ב־250 איש שהופקרו והמדינה חייבת לדאוג להם ולמשפחותיהם.
אני מאמינה שמי שנאלצו להילחם ולהתחנן יום־יום למען השבת יקיריהם, חשים שקטן עליהם לבקש כעת כסף למען שיקומם. אבל זה שהם מספיק חזקים למחול על כבודם ולבקש, לא אומר שמדובר במצב נורמלי. לא מדובר בקבוצה חמדנית ומושחתת שבאה לחלוב את אוצר המדינה, הם לא צריכים להתחנן לעזרה.
גם כך היה זה שבוע נורא עבור החטופים ששבו ומשפחות החטופים, ימים של חרדה עצומה נוכח המחשבה שחידוש הלחימה עלול לגרום למותם של מי שנותרו בשבי. אסור להפקירם פעם נוספת, וחייבים להעניק להם את היכולת הכלכלית לשקם את עצמם נפשית. יש כסף, זה רק עניין של רצון, מדיניות והחלטה.
