באים לברך אבל מקללים: המתקפות מישראל כלפי אל-ג'ולאני אינן מועילות לדרוזים | ג'קי חוגי

צרורות הירי שקיבלו את פניהם של האורחים מסוריה נשמעו למרחוק. זה היה ביום שישי שעבר, בשעת ערב, במתחם נבי שועייב בכפר חיטים ממערב לטבריה. בפעם הראשונה אחרי 51 שנה פקדה משלחת עולי רגל דרוזים מסוריה את האתר הקדוש, והשמחה הייתה רבה. אלפים באו לראותם ולחלוק להם כבוד, וכשקרבו למתחם, מיהרו כמה מאחיהם הישראלים לשלוף רובי סער ולסחוט את ההדק בהתלהבות אין קץ. אחרים הסתפקו בקריאות שמחה.

98 המבקרים היו תושבי הכפרים הדרוזיים באזור החרמון, והם חידשו לראשונה מסורת שנפסקה לאחר מלחמת יום הכיפורים. עד אז נהגו נכבדים דרוזים מן הגולן הסורי לעלות מדי שנה לקברו של נבי שועייב, הלא הוא יתרו כהן מדיין. קודם לביקורם בקבר, הם התארחו בבית המנהיג הדרוזי מוופק טריף בכפר ג'וליס. טריף תיאם את ביקורם ופעל בדרגים גבוהים בישראל כדי שהוא יתאפשר.

בתקשורת הישראלית, הטרודה בענייניה הבוערים, התקבל הביקור בשלוות נפש יחסית. אצל הדרוזים בכל מקום – בישראל, בסוריה ובלבנון – הוא עורר רגשות עזים, לא כולם חיוביים. זה היה ביקור דתי באתר דתי, אבל אפוף מחלוקות. כיאה לימים שבהם הכל פוליטי. גם מה שלא. "הללו מייצגים רק את עצמם", טענו תושבים בכפר חד'ר, שמתוכו הגיעו רבים מן הצליינים. בהודעה שפרסמו הם טענו כי ישראל משתמשת במשלחת הזאת כדי לזרוע פילוג בקרב הדרוזים של סוריה.

ישראל אכן מעורבת בענייני הדרוזים בסוריה זה כמה שנים טובות, ומאז נפילת אסד אפילו עוד יותר. לא במטרה לזרוע פילוג בתוכם, אלא כדי לקרבם אליה כאיש אחד. אבל הדרוזים בסוריה מונים כ־600 אלף נפש, והם אינם מקשה אחת. הם פזורים על פני כמה חבלי ארץ ברחבי סוריה. רובם מתגוררים בהר הדרוזים במחוז סווידא, ויש להם קהילות גם בקרבת דמשק, באידליב הרחוקה בצפון, ובחלקו הסורי של רמת הגולן. אומנם יש בתוכם כאלה שהכריזו בפומבי על נאמנות לישראל ורצון להתקרב אליה, אבל הם אינם הרוב.

עשור של סכנות

בעשור האחרון התערערו היחסים בין הדרוזים של סווידא למשטר אסד. עם התגברות המלחמה, חרדו ראשי העדה שמא ייסחפו בניהם המשרתים בצבא הסורי לבצע פשעים בבני הרוב הסוני במצוות משטר הבעת' בדמשק. הם דרשו שבניהם ישרתו קרוב לבית, הרחק מאזורי לחימה. המשטר חשש כי הדרישה מסתירה ניצני בדלנות, וכי בני מיעוטים אחרים יציגו דרישה דומה. סירובו הנחרץ לבקשתם הוליד סרבנות נרחבת ודרדר את היחסים בין הצדדים.

בצר להם, במרוצת 2013, הקימו הדרוזים בסווידא את "גברים של כבוד", כוח חמוש שיעמוד חוצץ בפני מנגנוני המודיעין והצבא של אסד ואויבים אחרים. חלק רב מן הנשק שבידיהם בזזו מן הצבא הסורי, שהעז להתקרב ולהטרידם מעת לעת. שנתיים חלפו ומפקד הכוח, ווחיד אל־בלעוס, נהרג בפיצוץ מסתורי, שיזמו ככל הנראה אנשיו של אסד.

אבל המשטר לא היה אויבם היחידי. אחרי שלוש שנים נוספות, ביממה אחת בלבד ביולי 2018, פשטו לוחמי דאע"ש על שלל מטרות אזרחיות ברחבי סווידא. הם שיגרו מחבלים מתאבדים, ירו ללא הבחנה בקורבנותיהם וחטפו נשים וילדים. 220 בני אדם נרצחו.

רציחתו של ווחיד אל־בלעוס והטבח שבא אחריו ליכדו את השורות בקרב הדרוזים. יורשיו איחדו כמה התארגנויות חמושות בסווידא תחת הנהגתם והפכו לכוח משמעותי בן אלפי לוחמים. בלילה שבו כבש ג'ולאני את דמשק, חיכו להם אנשי ההר בכיכר אומייה, ובידם הדגל הדרוזי. עימם נמנה גם בנו של ווחיד, ליית' אל־בלעוס, ממפקדי הכוח. לפני חודש התארחו ליית' ושותפיו בארמון הנשיאות בדמשק והתקבלו שם בחמימות רבה.

"מטרתנו להשתלב בצבא הסורי החדש", הצהיר ליית' לאחר הביקור, בריאיון לערוץ האמריקאי בשפה הערבית אל־חורה. הוא הודה כי יש פלגים בסווידא שאינם ממהרים להשתלב בצבא, אלא מבקשים כמה ערבויות לפני שיעשו כן. "אחדות האדמה הסורית חשובה, אין מקום לחלוקה או לפדרציה", אמר הבן, לשביעות רצונו של המארח.

הכוחות הלוחמים אינם הקול היחידי בקרב בני העדה. בהר הדרוזים פועלות שלוש חצרות של מנהיגים רוחניים. לכל אחד מהם עמדה משלו בנוגע לשלטון החדש בדמשק. הבולט בהם, השייח' חכמת אלהג'רי, נוהג להתבטא בחריפות נגד המשטר החדש, אבל אינו מורד בו אלא דורש ממנו לתקן את דרכיו. "אתם נוהגים ככובשים, ולא כאחים ומגינים", הטיח באל-ג'ולאני אך לפני כמה ימים.

לתוך המציאות הזאת נכנסה ישראל במלוא כובד משקלה. צה"ל תפס את אזור החיץ בגבול סוריה ואינו מתכנן לסגת ממנו בקרוב. מטוסי צה"ל מפציצים ברחבי האדמה הסורית מחסני תחמושת כמעט על בסיס יומי. משרד הביטחון, בתיאום עם בכירים בעדה הדרוזית בישראל, פועל להדק את היחסים עם אחיהם שם. המטרה היא לחזק בקרבם את ההשפעה הישראלית, ובהדרגה להפוך את הר הדרוזים למעוז פרו־ישראלי.

לפני פחות מעשור, כאשר הדרוזים בסווידא אוימו על ידי אסד מחד ודאע"ש מנגד, התארגנו בני העדה בישראל לסייע להם. הם אספו עבורם כספי תרומות בסכומים גבוהים, ואף סיפקו נשק ותחמושת. היחסים שהונחו אז משמשים כיום ביתר שאת במאמץ לקרב את הדרוזים אל החיק הישראלי. הפעם, בניגוד לשנים ההן, שותפים במאמץ גם דרגים בכירים בירושלים.

האסטרטגיה הזאת מלווה מעת לעת במתקפה חריפה כלפי דמשק מפי בכיר ישראלי זה או אחר. "כנופיית טרור", כינה שר החוץ גדעון סער את שליטיה החדשים של דמשק בדצמבר 2024, זמן קצר אחרי שתפסו את השלטון. "מנהיג האסלאם הקיצוני", קרא לו לאחרונה שר הביטחון ישראל כ"ץ. ואילו ראש הממשלה נתניהו הצהיר לפני חודש כי ישראל דורשת פירוז מלא של דרום סוריה מן הכוחות הנאמנים לשלטון. "לא נסבול איומים על העדה הדרוזית בדרום סוריה".

ללמוד מהאיראנים

אכן, מילים מושחזות, אבל הדרוזים של סווידא אינם ממהרים ליפול לחיק ישראל. אחרי הכל, הם חיים שם ולא כאן, נתונים לגחמתו של אל-ג'ולאני. ישראל, מצידה, איננה מקילה עליהם את ההתקרבות. סדרת ההצהרות שלעיל, ועוד אחרות שלא הוזכרו כאן, דוחקת את הדרוזים לפינה וכופה עליהם לבחור צד: ירושלים או דמשק. זהו הימור מסוכן מצידם, במיוחד בשלב כה מוקדם, כאשר איש אינו יודע לאן מועדות פניו של השלטון החדש.

נוסף על כך, ישראל מבקשת את נאמנותם, אבל מדברת בעיקר בשפה ביטחונית. מציאות חייהם של הדרוזים, ובכלל של המיעוטים בסוריה, איננה רק ביטחונית. צרותיהם נובעות במידה רבה ממצוקה כלכלית, חברתית ופוליטית. בעניין הזה יש ללמוד מהצלחת האיראנים, במיוחד בלבנון. כאשר הם רצו לכבוש את ליבה של העדה השיעית, הם הקימו עבורה מסגדים, מרפאות וקרנות סיוע והעמידו כתובת לבעיות. הכל בשלט רחוק, באמצעות נאמנים מקומיים.

לו רצתה ישראל לשמש פטרוניתם של הדרוזים בסוריה ולהבטיח את שלוותם, היה עליה לנסות תחילה אצל ג'ולאני. לקיים עימו משא ומתן בשמם, כמעצמה אזורית החרדה לשלומם, ולרתום אותו למטרה בתבונה. אבל כאשר צה"ל פועל ברמת הגולן, ובכירים ישראלים עולבים במשטר החדש, לכאורה בשם טובת הדרוזים, הם מתייגים אותם כמשתפי פעולה ועלולים לערער את מצבם. או פשוט להרחיקם מעליה.