רק כמה חודשים קצרים חלפו מאז שנחשפו "הגנים של קליגולה", במהלך סלילתה של דרך מהירה יותר לשירות התיירים הנוצרים הבאים לחגוג את שנת היובל של הכנסייה הקתולית. יש גנים שנמצאו לפני כמה שנים ומשויכים לקיסר קליגולה, ויש גנים שנמצאו לפני כמה חודשים, גם הם משויכים לאותו קיסר, שכהונתו מרה וסופו נמהר.
בשבוע כזה, נעים ללכת ליד האבנים הגדולות, העתיקות, ולהרהר ממרחק בטוח, כמעט מנוכר, ביחסים המורכבים תמיד בין הכוח הממונה על ביטחון הפנים לבין השליט. מפקד המשמר הפרטוריאני, יחידת העילית שהייתה אחראית לשלומו של הקיסר, לאספקת מודיעין, לנטרול איומים על המשטר, הוא ששם קץ לקריירה האכזרית, המופרעת, של קליגולה בשנת 41 לספירה.
מכאן, כל אחד והגיגיו: השב"כ שלנו אינו משמר פרטוריאני תאב כוח, אך ישראלים רבים מאוד חושדים בבכיריו, שגם הם עסוקים בתככים בצמרת. ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו אינו קיסר צמא דם. אך ישראלים רבים סבורים שתאוות השלטון מעבירה אותו על דעתו. יש קבוצות ישראליות שמקדשות את הכוח שמוחזק בידי משרתי הציבור, וסומכות עליהם כמי שיבלמו שלטון עריץ – כמו שקרה במקרה של קליגולה. יש קבוצות ישראליות שמקדשות את הכוח של השלטון הנבחר, וחרדות מפני סוכנים של "דיפ סטייט" שיכולים לפעול בלא סמכות – כמו שקרה במקרה של קליגולה. אלה ואלה צודקות. יש מתח קבוע, בלתי ניתן להתרה, בין הממשלה הנבחרת לבין הפקידות המתבצרת בכוחה. שלטון ללא רסן – מסוכן. פקידות ללא כבוד לבחירת הציבור – מסוכנת.
ממילא, השיח שהתנהל השבוע בישראל על שאלת פיטוריו של ראש השב"כ רונן בר היה שיח של חירשים. אלה מדברים בשמו של הקיסר המאוים על ידי מתנקשים (פוליטיים), אלה בשמו של המשמר הפרטוריאני המבקש להציל את האומה (אומנם מראש ממשלה נבחר). אלה מדגישים את זכותם של נבחרי הציבור למנות פקידים שיבצעו את מדיניותם, אלה את חובת הנאמנות של פקידים לאזרחים ולא לשליט. אלה סבורים שנתניהו דומה יותר לקליגולה, ואלה סבורים שראשי השב"כ דומים יותר למרקוס ארסניוס קלמנס, מפקד המשמר שהושפל על ידי קליגולה, עד שהשתתף בקשר לקפד את שלטונו ואת חייו. מזלנו – שבמקרה הזה, אלה ואלה טועים.
פינוי־בינוי
לפני חודש, אולי קצת יותר, זה היה הדיון הכי לוהט בעיר: דונלד טראמפ רוצה להעביר את תושבי עזה למקום אחר. הוא לוחץ על מצרים ועל ירדן. הוא מנהל שלל שיחות עם כל מיני מדינות, ששמותיהן מפציעים בדיווחים של כתבים נרגשים. הוא יבנה ריביירה. יש אפילו סרטון. הוא אומר את זה פעם – אולי פליטת פה? – ואז עוד פעם – נראה שהוא באמת מתכוון למשהו – ואז בנאום רשמי – עכשיו זו כבר מדיניות! – ואז מול נתניהו – וראש ממשלת ישראל אומר שזה רעיון טוב.
הציבור הישראלי – טוב, לא כולו, רק היהודים – מגיב בהתלהבות. בחודש פברואר 52% מהיהודים אומרים (בסקר JPPI בעריכת המדד) שהתוכנית של טראמפ מעשית ושיש לקדם אותה. עוד 30% קצת ספקנים, אבל מקווים שמי יודע, אולי בכל זאת. בסך הכל, יותר מ־80% תומכים בה.
כמובן, ניכרים הבדלים בין קבוצות שונות בחברה. בקרב מי שמגדירים את עצמם "ימין", רוב גדול חשבו בתחילת פברואר שהתוכנית מעשית. אולי משום שהם סומכים יותר על טראמפ, אולי משום שהם מקווים יותר לתוצאה כזאת, אולי משום שבאופן כללי יש להם ביטחון רב יותר ביכולת של ישראל להשיג את המטרות שהיא חותרת אליהן.
בקרב ישראלים של ה"מרכז", שליש חשבו בתחילת פברואר שהתוכנית מעשית. בשמאל־מרכז ובשמאל – קבוצות קטנות שיחדיו מתקרבות לכחמישית מהאוכלוסייה היהודית – הספקנות הייתה גדולה. בשמאל־מרכז הייתה תמיכה לא מבוטלת ברעיון אם הוא אפשרי (55% בסך הכל), אבל רק מעטים חשבו שהוא אפשרי (14%).
עבר חודש. בסך הכל חודש. מישהו עוד שומע דיבורים מעשיים על פינוי עזה מתושביה? מישהו זוכר שאולי אלבניה תיקח אותם, ואולי טראמפ יכריח את המצרים, ואולי יש מדינה באפריקה, שמוטב לא להזכיר את שמה כדי שלא תיבהל, מישהו מצא זכר לתוכנית הזאת בנאום של טראמפ בקונגרס לפני שבועיים?
ישראל ממשיכה להיערך לתוכנית, או לעשות קולות של היערכות, כאילו התוכנית מעשית. ח"כ יולי אדלשטיין אמר באיזה כנס ש"דברים שבמשך עשרות שנים נראו בלתי אפשריים, נראים עכשיו כנושא סופר־לגיטימי לדיון". בצלאל סמוטריץ' הבטיח תקציב. ישראל כ"ץ הנחה את מערכת הביטחון להקים מנהלת הגירה. בישראל, כך דווח, "יש כבר היערכות לאפשר מעבר מרצון של פלסטינים מעזה למדינה שלישית דרך נמל אשדוד ודרך נמל התעופה רמון".
אבל הציבור הישראלי התקרר. כמו שהתחמם במהירות, התקרר במהירות. לא שפג קסמו של הרעיון. רוב גדול של ישראלים – שוב, היהודים, לא הערבים – עדיין תומכים בו. אבל משקל התמיכה השתנה באופן דרמטי: מרוב שתומכים וחושבים שהתוכנית מעשית, לרוב שתומכים, שרק מחציתם חושבים שהתוכנית מעשית. כלומר, מיעוט שחושבים שהתוכנית מעשית – 38% מכלל היהודים, 32% מכלל הישראלים.
מה קרה? שום דבר לא קרה, וזה בדיוק העניין. זה לא אומר שלא יקרה, כמובן. התוכניות של טראמפ לא מתנהגות בהכרח על פי מצבי הרוח של הציבור הישראלי. אבל בינתיים, לא קרה. היו הרבה דיבורים, שלאחר תחושה ראשונית של תנופה התפוגגו. אם טראמפ עוד משתעשע ברעיון הזה, הוא הוריד את הדיבור עליו למדרון אחורי.
וישראל? תלוי מי זאת ישראל. נתניהו, ככל שאפשר לדעת, כנראה מעולם לא חשב שהרעיון מעשי. הוא בירך עליו, משום שאי אפשר להתנגד לו ולצאת מזה בחיים (הפוליטיים). אבל שימו לב לשפה שהוא משתמש בה, שימו לב לזהירות. הוא רוצה לאותת כן – אבל לא לתת תחושה שאוטוטו זה קורה.
כך או כך, חודש שבו התוכנית לא נראתה כתוכנית שמתקדמת למימוש, נתן לישראלים זמן להרהר בהיתכנות המעשית שלה. ולהרהורים יש אפקט מצנן. כאמור, לרצות פינוי רבים עדיין רוצים. 76% מהיהודים היו מקבלים בברכה את התוכנית, ושמחים לראות אותה יוצאת לפועל. אלא שרבים מהם עברו מטור ה"בעד – וזה מעשי" לטור ה"נשמח – אבל זה לא ריאלי" (וחלק עברו גם לטור "זו הסחת דעת – בואו נהיה רציניים").
מי התקררו מהר יותר ומי לאט יותר? הקבוצה שבה חל השינוי הכי משמעותי היא זו של ישראלים שמכנים את עצמם "ימין־מרכז". זו קבוצה די גדולה, ואם לפני חודש כמעט 60% מחבריה חשבו שהתוכנית ריאלית, החודש מדובר על פחות מ־40%.
כ"ץ המחבק
ננסה להניח ששר הביטחון רוצה בעיקר בטובת ישראל ולא בטובת הקואליציה. ננסה להניח שהוא באמת רוצה לגייס צעירים חרדים לשירות צבאי. ננסה להניח שהנוכחות שלו באירוע שבו שרו המשתתפים נגד גיוס ונגד מדינת ישראל הייתה תקלה. ננסה להניח שלו היה מזהה מה שרים, היה יוצא במחאה, כפי ששר ביטחון אמור לעשות בנסיבות כאלה. ננסה להניח שאינו ציניקן גמור. ננסה להניח שאינו טמבל. ובמילים אחרות – אף שישראל כ"ץ לא תמיד מקל על צופיו להניח הנחות כאלה – ננסה להתייחס לדברים שצייץ השבוע כפשוטם.
הנה מה שצייץ השר כ"ץ במוצ"ש האחרון, לאחר שנודע שצה"ל שולח עוד צווי גיוס לעוד אלפי חרדים (ההדגשות שלי):
"עקרונות חוק הגיוס שאותם הנחתי בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת מבוססים על שני יסודות מרכזיים: קביעת יעדים לשירות צבאי משמעותי של הציבור החרדי בצה"ל – כולל סנקציות ברורות במקרה של אי־עמידה ביעדי הגיוס – לצד שמירה ומניעת פגיעה בעולם התורה היהודי, שהוא יסוד חשוב לקיומנו כאן כמדינה יהודית. רק בהליכה עם שני העקרונות האלה ביחד ניתן לעשות שינוי היסטורי ולהעביר חוק גיוס בהסכמה לאומית רחבה שיביא לשילוב מהיר של אלפים ועשרות אלפים מבני הציבור החרדי כלוחמים ותומכי לחימה בצה"ל – שכל כך זקוק לתוספת כוח אדם בסדיר ובמילואים.
"כל דרך אחרת שניסו עד כה, כולל משלוח צווים באופן חד־צדדי – נכשלה ומביאה למציאות עגומה, שבה רק אחוזים בודדים מהחרדים משרתים בצה"ל. מי שרוצה לנגח ולפלג במקום לחבק, לאחד ולמצוא פתרון אמיתי – חלקי לא יהיה עימו. אלה העמדות שאותן אני מביע בכל מקום וכל ניסיון לעוות ולסלף אותן לא יצלח".
ציוץ ארוך, ואנחנו נסתפק בהתייחסות למה שהדגשנו. אלה הדברים החשובים. הם מקשים מאוד על המתבונן במעשיו ובדבריו של כ"ץ להאמין שהוא מתכוון להתעקש על גיוס של חרדים. או להאמין שהוא איננו טמבל, או ציניקן. אבל אנחנו, כאמור, בניסיון להתייחס עניינית לאמירות שלו. כאילו הוא טועה – ולא כאילו הוא מטעה.
עקרונות חוק הגיוס. השר מזכיר את "העקרונות". זו תזכורת חשובה ומדויקת. כ"ץ מעולם לא הניח על השולחן הצעה לחוק גיוס, שאפשר לבחון לפרטיה. הוא הציג "עקרונות" כלליים. החרדים לא קיבלו אותם. התומכים בגיוס חרדים לא קיבלו אותם. קודם כל, כי אין כל כך מה לקבל. אין פרטים. וכ"ץ יודע למה אין פרטים. אין – משום שהפרטים יגלו את האמת: אין בהצעה שלו בשורה. הוא רוצה "לחבק" ורוצה "למצוא פתרון אמיתי". נכון לעכשיו, זה בלתי אפשרי. אלה שתי מטרות שסותרות זו את זו. משום שהמחובקים – קרי, החרדים – לא רוצים פתרון אמיתי.
קביעת יעדים לשירות צבאי. כל מי שעסק או עוסק בשאלה הגיוס יודע שיש שתי אפשרויות: ראשונה – לקבוע "יעדי גיוס". אם להיאחז בלשונו של כ"ץ, זו אכן שיטה ש"נכשלה ומביאה למציאות עגומה". האפשרות השנייה היא לקבוע "יעדי לימוד", כלומר, לקבוע מראש שיהיו, נניח, 1,000 פטורים לתורתו אומנותו, או 1,500, או – אתם יודעים מה – 2,000 פטורים לתורתו אומנותו. השאר יתגייסו. יש "יעדי גיוס" ויש "יעדי פטור".
כל מי שעסק ברצינות בשאלת הגיוס מבין שיש לעבור משיטת יעדי הגיוס, שכשלה בכל פעם שנוסתה (כי היעדים לא הושגו), לשיטת יעדי הפטור (שקל הרבה יותר לממש – קובעים מי פטור, והשאר חייבי גיוס, על כל מה שמשתמע מזה). כאשר כ"ץ ממשיך לדבר על יעדי גיוס, הוא מאותת על כוונתו האמיתית. למשוך זמן. יעדי גיוס ייקבעו, ואז יהיה צורך לחכות כדי לראות אם הם מושגים. בעוד שנתיים, או שלוש, כשנדע ששוב היעדים לא הושגו, הקואליציה כבר מזמן תתחלף. כ"ץ ישיג את היעד הפוליטי (אם נחשוד לרגע שיש לו יעד פוליטי), אבל יחמיץ את היעד הלאומי.
סנקציות ברורות. ההצעה של כ"ץ היא להטיל סנקציות במקרה שהיעדים לא יושגו. אבל על מי מטילים סנקציות במקרה כזה? אם יש חובת גיוס כללית, למעט מי שהוגדר כתלמיד, מטילים סנקציות על כל מי שלא התגייס. אבל מי אשם אם יש יעד שלא הושג? המפלגות החרדיות? הישיבות? צה"ל? אין שום דבר "ברור" בסנקציות שכ"ץ מציע להטיל. כיוון שכ"ץ הציג "עקרונות" ולא הציג מתווה מפורט, אין דרך לדעת מה התוכנית שיקבל כתוכנית סנקציות סבירה. ושוב יש לומר: אם ירצה לחבק, הסנקציות לא יהיו יעילות. אם ירצה סנקציות יעילות, יתקשה לחבק.
שמירה ומניעת פגיעה בעולם התורה היהודי. זו אמירה חצופה ומקוממת. הישיבות החרדיות אינן "עולם התורה היהודי", וגיוס בני הישיבות לא יפגע בעולם התורה היהודי. עולם התורה היהודי משגשג ופורח בקהילות שבניהן מתגייסים לשירות מלא ומשמעותי. ההחלטה של כ"ץ לאמץ את הטענה החרדית שלפיה עולם התורה תלוי במדינה שמממנת, מתחזקת, פוטרת ושומרת על בטלני ישיבות – לא עומדת בשום מבחן היסטורי או עקרוני.
שילוב מהיר של אלפים ועשרות אלפים. תגדירו "מהיר". תגדירו "אלפים". כ"ץ מתכוון לגייס השנה פחות מ־5,000, ובשנה הבאה פחות מ־8,000. ל"עשרות אלפים" הוא רוצה להגיע בעוד שבע שנים. האם זה "מהיר"? לא בטוח. וכאמור, זה תלוי בהשגת "יעדים", שעד עכשיו המדינה לא הצליחה לעמוד בהם.
שניסו עד כה. כאן מרכז הבלוף. כ"ץ נאחז במשלוח של צווים בחצי השנה האחרונה, שבאמת לא הביאו להתייצבות, כהוכחה לכישלון של הגישה ההפוכה משלו. הוא מתעלם מכל ההוכחות שהצטברו קודם לכן לכישלון הגישה שלו – שנים של ניסיונות לעמוד ביעדי גיוס שנכשלו. שנים של ניסיונות לשכנע את החרדים להסכים לגיוס חלקי, לגיוס של מי שלא לומדים. שנים של ניסיונות לחבק, שנים של הבטחות שהשינוי מתקרב, שהחברה החרדית משתנה, שבקרוב נבחין בתפנית. כ"ץ נאחז בזיכרונו הקצר של הציבור. הנה – ניסינו ולא הצלחנו! אבל לא, לא ניסינו. וגם אם וכאשר ננסה, ייקח לא מעט זמן עד שיהיה אפשר לראות תוצאות.
הנה, את זה צריך לומר בגלוי: חרדים לא יבואו בהמוניהם לצה"ל בתוך כמה חודשים, או שנים ספורות. הם לא יפתרו את בעיית כוח האדם של צה"ל בטווח הקצר. כל מתווה רציני ילווה בתקופה ארוכה של הסתגלות, שבסופו, אם יצליח, החברה החרדית אכן תשתנה, לא בזכות חיבוק אלא כתוצר של הפעלת לחץ מדינתי, כלכלי וחברתי.
וכן, זה אכן מצער שישראל הגיעה לכדי כך. מוטב היה שתוכל לחולל שינוי באמצעות חיבוק. אבל אם מלחמת 7 באוקטובר לא הביאה את החרדים ללשכות הגיוס, שום חיבוק לא יביא אותם. רק שימוש מושכל באמצעי כפייה מדינתיים.
ולמצוא פתרון אמיתי. מה המשמעות של "אמיתי" במשפט הזה? אם השר כ"ץ יבקש חוות דעת מכלכלנים, סוציולוגים, קצינים בכירים, מי שהשקיעו זמן בלימוד של מורכבות האתגר החרדי, מן הסתם יבין שאין דרך לנתק את הפתרון האמיתי לשאלת הגיוס מהתמודדות כוללת עם האתגר הזה. ישראל יכלה להתעלם ממנו כאשר החברה החרדית הייתה קטנה, והשפעתה הייתה קטנה. היא לא יכולה להתעלם ממנו במציאות המשתנה במהירות.
אמליץ לו על שלושת הסרטונים שצילמנו עם ד"ר מיכאל שראל, אם הוא רוצה להבין את האתגר הכלכלי שהחברה החרדית מציבה לישראל. אמליץ לו על ששת הסרטונים האחרים שלנו, אם הוא רוצה להבין את האתגר בכללותו (הסרטונים כולם, באתר המדד). אולי לא הייתה לו הזדמנות להתעמק בחומר. אולי הציוץ שלו הוא פשוט אי־הבנה, שמקורה תמים. אולי הוא מתכוון לטוב, ופשוט צריך עוד קצת זמן ללמוד את החומר. אולי הוא לא ציניקן.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, פרסומי פורום קהלת, סקר המכון למדיניות העם היהודי, פרסומי מוזיאון Museo Ninfeo ברומא, הספר "Emperor of Rome" מאת Mary Beard.
