זה היה חתיכת שבוע מיוחד במינו. התחושה היא שכל שבוע, כל יום, כל שעה בשנתיים האחרונות הם מיוחדים במינם ובאסונם. ועדיין, החזרה ללחימה בעזה על רקע האירועים האחרונים היא מיוחדת במינה כנקודת מפנה.
הפצצות חיל האוויר, החיסולים, תכנון כניסה קרקעית והרחבת הפרימטר בעזה (עד הים?) הם סימפטום מובהק של איבוד עשתונות של מתאגרף גרוגי שעיניו שטופות דם וכל מה שהוא יודע לעשות זה להניף אגרופים ולהכות כל מי שנקלע לטווח, כולל יהודים וישראלים. התוצאה, כמו תמיד, היא חזרה למשבצת הראשונה מינוס חללי שווא במהלך צבאי חסר תוחלת מדינית. עוד פול גז בניוטרל שמתואר על ידי פרשנים כ"חוסר ברירה". ונא להתעלם מהקשקוש הפתטי של בנימין נתניהו כי המלחמה בעזה מיועדת לחסל את חמאס ולהחזיר את החטופים.
בשבוע המיוחד הזה חווינו הדחות ראווה של רונן בר וגלי בהרב מיארה, חזרת איתמר בן גביר, חקירות שב"כ את קשרי הכסף הקטארי, מחטף שוחד בגובה מיליארדים לחרדים לקראת התקציב, ואת הכישלונות האסטרטגיים בסוריה ובלבנון. גם מהן אנחנו נסוגים בלא שהגענו להסדר כלשהו.
במציאות המטורפת שאנחנו חווים השבוע, הפך השב"כ – הכלי הכי אנטי־דמוקרטי בישראל משך שנות דור – להיות מגן הדמוקרטיה. ראשי שב"כ לשעבר מגינים על בר ותוקפים את נתניהו בכיכר החטופים, כך שזיקוק אירועי הימים האחרונים לקוקטייל רעיל הופך את השבוע הזה להיות ציון דרך משמעותי, שכמעט סוגר את הפלומבה על ישראל, שנולדה במלחמת השחרור כמדינה דמוקרטית, ונולדת כיום כמדינה תיאוקרטית, מושחתת וגזענית.
מולנו ניצב מהמר שמגדיל את הסכום על השולחן ככל שמצבו הולך ונעשה נואש. את רונן בר הוא משליך כמו היה הז'יטון שאחריו אולי יזכה במיליון וייחלץ מחובותיו. מכתב ההדחה היה ממוען לציבור בכוונת מכוון. האיש מבין בהנדוס תודעה: סכסוך אישי טעון בצמרת הוא צרכן החמצן האגרסיבי ביותר בשוק התקשורת. הוא חונק בקלות ומזיז לשוליים את העיסוק התקשורתי סביב הנסיגות הקרובות בלבנון ובסוריה, הוא מצמצם את אפקט האוטובוסים שהתפוצצו עקב האינתיפאדה הנצחית בגדה, ומצניע את הצחנה העולה ממשפטיו של נתניהו ומחקירות עוזריו, שיש בהן חשד לפלילים אם לא למעלה, כלומר למטה מזה.
המהלך להדחת ראש השב"כ נועד גם לאותת: דיר בלקום אם תמשיכו שם בשב"כ בחקירות עוזרי נתניהו והכסף הקטארי, ובעיקר לחלץ את נתניהו מן המבוי הסתום וחסר האונים ברצועה מול אתגר החטופים. אז מה עושה נאשם שנמלט מאחריות וחושש ממרי אזרחי? נכון. גם הדחה בומבסטית וגם מלחמה בעזה, שאמורה לסתום קולות ביקורתיים. ועדיין, אין אדם סביר שלא מבין שמלחמה בעזה כיום, שוב (!) ללא אופק מדיני, היא תרגיל דחיינות פוליטי שגובה חללי שווא.
אחרי שכשל בכל חזית חיצונית, ולאחר שסטיב וויטקוף הכניע אותו פעמיים לטובת הסדר הפסקת אש והחזרת חטופים, החריף נתניהו את הקרב מול מחצית אזרחיו וחייליו לרמה של מלחמת אזרחים. והאמת, לא צריך להיות נביא כדי לדעת שאבן הראשה שמתגלגלת במורד התלול - תגיע לתהום, שהיא מלחמת אזרחים ברמה של או הם או אנחנו. ליתר דיוק, זו לא מלחמת אזרחים, בטח לא מלחמת אחים, אלא מלחמת הדמוקרטים, הליברלים וכוחות הביטחון נגד ממשלת הדיקטטורה הכהניסטית.
זו המציאות שאנחנו חווים כיום, והחלק המתעתע הוא שכמעט כל מה שנאמר, הוצהר או הוכרז – הוא לא מה שקורה באמת או קשור למציאות. לא מדובר בדיפ סטייט שהיא הכפשה פרנואידית של הימין נגד השמאל האליטיסטי הזומם להשמידם, אלא בדיפ שיט של הבלבול והמבוכה שכולנו, ימין ושמאל, שרויים בו, ובייחוד תקוע המרכז שנאחז נואשות בגם וגם שזמנו תם.
סוס דוהר
ליבי ליבי לכתבים ולעורכי החדשות שאמורים לסכם בכותרות או לידים מובילים מה באמת קורה בתקופה המשוגעת והמרתקת של דמדומי המדינה. הדרך היחידה להיחלץ מגורל כדורי המזל המסתחררים בכדור השקוף של מפעל הפיס היא לפעול, כל אדם לעצמו, על פי הקוד המוסרי והאישי שלו. להחליט בעצמו מה טוב או רע, נכון או לא נכון. עזבו אידיאולוגיה או פוליטיקה, עובדות האמת צפות מעצמן. אלף פעם נסתיר מעצמנו מה קרה וקורה בעזה, בגדה ובישראל – ותמיד זו תהיה המציאות שתכה בנו בתקווה שלא נאבד סופית את הכרתנו.
אין כיום על מה ועל מי להילחם בעזה. הפצצות חיל האוויר מדרדרות אותנו לשפל נוסף. גיחה אוגדתית קרקעית "כדי לנקות את השטח" ולהרוג כמה מגויסי חמאס חדשים היא לא יותר מסיבוב אלים בין חורבות ואוהלי פליטים. זה לא "חידוש הלחימה", אלא חידוש קמפיין כל הערבים רוצים להרוג את כל היהודים. כיוצא בזה לא תהיה מלחמה בסוריה או בלבנון, גם לא נגד איראן או החות'ים.
צבא ארה"ב מפציץ בתימן ללא מעורבות צה"ל, ומסתבר שממשל דונלד טראמפ לא רוצה להיות שותף לצבא שיוצא להתקפות פתע ופרא, לצבא שחי על הקצה כמו מכור חסר תקנה לגירויים. המערכת נדרכת אוטומטית על סמך "מידע מודיעיני", ויאללה – הסתער.
תכנון היום שאחרי על פי ממשלת נתניהו, נועד לאחרי החגים, שה"י פה"י, ובינתיים צבא העם נשחק עקב חוסר תוחלת מדינית. מדובר בקורבנות חינם. אין כיום שמץ איום קיומי על ישראל, או אפילו לא גזרתי, ולא היה כזה גם כאשר כוחות הנוח'בה פרצו לעוטף. עזבו תחקירים ולוחות זמנים, אלה הם חרסים להתגרד בהם כשהגוף כולו נגוע (תשאלו את איוב).
לא צריך ועדת חקירה, אפילו לא ממלכתית, כדי להבין מה קרה לנו באירועי הטבח בעוטף. את ההסבר הכן ביותר סיפק הרמטכ"ל הרצי הלוי בביקור בניר עוז לפני שפרש. "הרדימו אותנו", הודה הלוי, "בכל הדיונים שעשינו לא תיארנו לעצמנו תרחיש כזה ולא 5% ממנו".
לצבא יש אלף דרכים להרדים את עצמו בשגרה. ואכן הייתה שגרה של טיפול מלמעלה במערכת היחסים קטאר־חמאס־צה"ל. נתניהו מסתחבק חופשי עם מנהיגי עולם ומשדר למטכ"ל שהכל בשליטה, והאיתות הזה ירד דרך המטכ"ל לשטח. התגובה היחידה שיש לי ולשכמותי, לדברי הרצי הלוי, היא שלא הייתה בקרב "השמאל העמוק" הערכת מצב שבה לא נאמר שניהול מדיניות השטחים שלא השתנתה מאז מלחמת ששת הימים תתפוצץ בפרצופנו.
זו לא שאלה קיומית, אלא מוסרית, אנושית ולאומית. גם היום צה"ל חזק יותר מכל אויביו יחד. אומנם לשכת נתניהו משדרת מצוקה קיומית, אלא שמדובר בקיומה שלה. נדמה כאילו הרמטכ"ל החדש נענה בהתלהבות יתר לתביעה להמשיך בלחימה ללא מדיניות סיום, מה שמוביל למלחמה האמיתית על גורל מדינת ישראל. בתוכנו. בין דמוקרטיה ליברלית לדיקטטורה משיחית.
