בשנות ה־80 התחוללה בישראל אחת הפרשות הקשות בתולדות המדינה בכלל ובהיסטוריה של שירות הביטחון הכללי (השב"כ) בפרט. פרשת קו 300, או בשמה האחר פרשת השב"כ, היא פרשה סבוכה, שראשיתה בשנת 1984 בחטיפת אוטובוס קו 300 בידי מחבלים, שחוסלו על ידי השב"כ לאחר שנעצרו חיים ותועדו כך בתקשורת. במשך תקופה ארוכה, שנמשכה כשנתיים, השב"כ ניסה בדרכי מרמה והונאה לטייח את חיסול המחבלים החיים על ידי אנשיו, כולל מסירת עדויות שקר ושיבוש הליכי חקירה ובדיקה.
בשלב מסוים, בתחילת שנת 1986, בכירים בשב"כ, שהכירו את מהלכי השקר והטיוח של בכירי השב"כ, פנו ליועץ המשפטי לממשלה פרופ' יצחק זמיר ומסרו לו את פרטי הפרשה. בעקבות כך החל מאבק איתנים בין הדרג הפוליטי והממסד הביטחוני לבין מערכת המשפט.
היועמ"ש זמיר פנה לראש הממשלה שמעון פרס ולסגנו שר החוץ יצחק שמיר, ודרש לפתוח בבדיקה של הפרשה ולחקור את ראש השב"כ אברהם שלום ושאר הבכירים שנחשדו כחלק מקשירת הקשר המושחת. הדרג הפוליטי התנגד לדרישתו של זמיר, הגן בחירוף נפש על ראש השב"כ, ונוצר מתח ממשי בינו לבין "פורום ראשי הממשלה" – פרס, שמיר ויצחק רבין ז"ל.
בחלוף כמעט 40 שנה אנו מצויים כיום בדרמה שבה משתתפים אותם "השחקנים" – ראש הממשלה, ראש השב"כ והיועמ"שית – אך כל אחד משחק תפקיד שונה לחלוטין. כעת נראה שהיועמ"שית וראש השב"כ מצויים בצד אחד של המתרס, ואילו בצד הנגדי של המתרס מצוי ראש הממשלה בנימין נתניהו. כיום, ראש הממשלה לא מגן על ראש השב"כ, אלא מבקש להדיח אותו מתפקידו. החקירות הפליליות מכוונות לסביבתו של ראש הממשלה ולא כנגד ראש השב"כ וסביבתו, ואילו היועמ"שית נזעקת להגנתו של ראש השב"כ כנגד הדרג הפוליטי.
היפוך התפקידים בין השחקנים השונים מלמד הרבה על השינויים שהתחוללו בזירה השלטונית־ממשלתית בישראל ב־40 השנים האחרונות, ובייחוד בימי שלטון נתניהו. מערך הייעוץ המשפטי והשב"כ נתפסים כמי שמשרתים את הממלכה ופועלים למען האינטרס הציבורי. ומנגד, רה"מ נתניהו נתפס כמי שמבקש נאמנות אישית למלך - דורש שעובדי הציבור ישרתו את המלך ולא את הממלכה.
דיון שקוף, בבקשה
חשוב להבהיר שפיטורי ראש השב"כ אינם דומים כלל וכלל לכוונה לפטר את היועמ"שית. בניגוד ליועמ"שית, ראש השב"כ אינו שומר סף, אלא ראש ארגון ביון הכפוף לממשלה ומונחה על ידי ראש הממשלה. החוק מתיר לממשלה לסיים את כהונתו טרם זמנו, ורשאי ראש הממשלה לעשות כן.
אולם השאלה אינה אם מוסמכת הממשלה לפטר את ראש השב"כ, אלא מה המניעים של ראש הממשלה בקבלת ההחלטה. הרי ככל שהיה מדובר במימוש האחריות על כישלון 7 באוקטובר, היה צריך רה"מ כבר מזמן לפעול להחלפתו של רונן בר. השאלה היא מה נשתנה כעת. מה הטריגר שהביא להחלטת הפיטורים.
סימני שאלה רבים עולים ביחס לעיתוי ההחלטה. האם חקירת פרשת קטארגייט הובילה להחלטה, או האם היה זה דווקא תחקיר השב"כ שהפנה אצבע מאשימה גם למדיניות הביטחון של רה"מ נתניהו? אלו בדיוק השאלות שייבחנו על ידי היועמ"שית, ובהמשך על ידי בג"ץ, ככל שהממשלה תחליט לבסוף לקבל את הצעת רה"מ לפטר את רונן בר.
לפי עמדת היועמ"שית, הוועדה לבדיקת מינויים בכירים צריכה ליתן המלצתה בדבר בקשת רה"מ להדחת ראש השב"כ. לאחר מכן, הממשלה חייבת לקיים דיון ענייני בבקשה של רה"מ, ולא להיות "חותמת גומי". לא בכדי שופטי בג"ץ דחו השבוע על הסף עתירה כנגד ההחלטה לפיטוריו של בר, שכן מדובר בעתירה מוקדמת. אך שופטי בג"ץ הבהירו כי על היועמ"שית לפרט בפני השרים את כלל השיקולים הנוגעים לעניין, לרבות החששות שההחלטה התקבלה משיקולים זרים ובניגוד עניינים.
ככל שהדחתו של בר תיוותר באפלה מבחינת שיקוליו של נתניהו, כך יש סיכוי גדול יותר כי בג"ץ יתערב בהחלטה, אם אכן יוחלט לסיים את כהונתו של בר. עם זאת, ככל שהדיון יהיה שקוף וענייני, וכלל השיקולים יידונו על ידי הוועדה לבדיקת מינויים בכירים, והממשלה תבוא בלב פתוח ובנפש חפצה, כך יפחתו הסיכויים להתערבות משפטית.
