נפתלי בנט מתקרב לשפת הבריכה. הוא עדיין מהסס אם לקפוץ למים, ובשלב הזה הוא מסתפק רק בבדיקת הטמפרטורה. בנט החליט לחזור לפוליטיקה, והסקרים מחמיאים לו ומלמדים באופן עקבי שהוא לוקח את ראש הממשלה בסיבוב.
בינתיים הוא מתעטף באצטלת המסביר הלאומי. כמו בנימין נתניהו, גם הוא דובר אנגלית רהוטה, וכמו ראש הממשלה, גם הוא מבוקש על ידי רשתות טלוויזיה בעולם. בשלב זה בנט ממשיך לדבר בלי לחדש הרבה. השבוע, בהופעה בפני סטודנטים לתואר שני באוניברסיטת חיפה, החליט לעשות סיבוב פוליטי על גבם של סטודנטים חרדים שהפנו לו כתף קרה - ועזבו במהלך ההרצאה את האולם. הפעם המסר של בנט היה שתקציב המדינה מעודד השתמטות במיליארדים. הוא לא חידש דבר, כשקרא לחברי הכנסת שלא להצביע בעד תקציב שמקטב את עם ישראל, שלדבריו דגל שחור מתנוסס מעליו.
בנט, ראש ממשלה לשעבר, הוכיח שהוא טוב בעסקים. הוא היה שותף בסטארט־אפ שהתמחה באבטחת מידע ופתרונות נגד הונאות ברשת, בעיקר בתחומי הבנקאות והמסחר האלקטרוני. החברה שבה היה שותף פיתחה טכנולוגיות לזיהוי הונאות בכרטיסי אשראי, העברות כספים ושירותים פיננסיים אחרים. בשנת 2005 נמכרה החברה תמורת 145 מיליון דולר. בנט, שהיה אחד המנהלים הבכירים בחברה, הרוויח מהעסקה סכום המוערך ב־5 מיליון דולר. לאחר האקזיט הוא עבר לתפקידים ניהוליים נוספים, ובהם מנכ"ל סטארט־אפ בתחום האבטחה, שנמכר בשנת 2013 תמורת כ־100 מיליון דולר. לא ידוע כמה הרוויח מהעסקה, אבל יש להניח שגם במקרה זה גזר קופון מכובד.
לא נכנס לוויכוחים
זמן קצר לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, בנט החליט לחזור לזירה הציבורית. הוא בוחן חיבורים פוליטיים ונמנע מראיונות תקשורתיים, במטרה לשוב בעיתוי הנכון ולשקם את תדמיתו בקרב מצביעי הימין לאחר הקמת ממשלת השינוי עם יאיר לפיד.
ההלם הציבורי הקשה ב־7 באוקטובר, לצד התחושה של אובדן אמון בהנהגת נתניהו, מחזקים דמויות שנראות "ענייניות ומקצועיות" - ובנט נתפס ככזה. הביקורת הציבורית על ממשלתו של נתניהו, ובעיקר על תפקודו של ראש הממשלה, מובילה לעלייה בתמיכת הציבור בבנט, שמציג עצמו כמנהיג ימני, ממלכתי ואחראי, שיכול לנהל את המדינה באחריות. הממשלה שבראשה עמד בעבר התבססה על קואליציה שברירית שהתפרקה בסופו של דבר. רבים במגזר הדתי־לאומי חשו נבגדים כשהתרשמו אז שבנט חבר לשמאל ולרע"ם. חלק מההחלטות שקיבל אז, התקבלו בציבור כחפוזות ולא מבוססות.
האסטרטגיה המרכזית של בנט במהלך החדש שהוא מוביל לבחירתו היא הימנעות מראיונות לתקשורת הישראלית. במקום זה הוא בוחר בפעילות שטח, פגישות עם ראשי מועצות, פגישות עם חניכים במכינות קדם־צבאיות והרצאות באוניברסיטאות ברחבי העולם. בכך הוא שומר על תדמית של מנהיג אחראי, בלי להיכנס לוויכוחים שעלולים להזיק לו.
השאלה היא: מי עשוי לחבור אליו? שאלת הבריתות הפוליטיות היא קריטית עבור בנט. הוא ינסה להימנע מטעויות שעשה בעבר, כמו בחירת חברי כנסת דוגמת אביר קארה, ניר אורבך שפרש מהקואליציה ועידית סילמן, שהייתה יו"ר הקואליציה וערקה מאוחר יותר לליכוד. על בנט ניתן לומר שהוא הקולומבוס של הפוליטיקה. כשם שקולומבוס גילה את אמריקה, בנט גילה את סילמן ואת אורבך, את עמיחי שיקלי ואת קארה - מאורות גדולים, שחלקם זורחים עדיין בשמי הפוליטיקה.
בבחירות הקרובות יגלה בנט מיומנות גדולה יותר בבחירת מועמדים. מי שעשויה לחבור אליו היא איילת שקד, השותפה הוותיקה שלו שספגה פגיעה אלקטורלית משמעותית. נשאלת השאלה אם היא נכס או נטל. בעבר היא נחשבה לכוח אלקטורלי חשוב. מאז כישלונה בבחירות האחרונות, כוחה ירד. לכן תהיה לבנט התלבטות קשה בעניינה. שקד מזוהה איתו ומנוסה פוליטית, אבל צירופה עלול להרתיע מצביעים מתונים. יש להניח שבנט יבחר גם אנשי ביטחון בכירים, כולל דמויות כמו גדי איזנקוט, אם כי האחרון עשוי להעדיף להישאר במסגרת מחנה או רשימה משלו, או שימשיך במחנהו של גנץ.
איזנקוט, ששכל את בנו במהלך הלחימה בעזה, נתפס כדמות ממלכתית עם רקורד ביטחוני מרשים. אם הוא יוביל מהלך פוליטי עצמאי, או יחליט להצטרף למחנה המרכז, הדבר עלול להוות איום על בנט, משום ששניהם מתחרים על אותו קהל יעד, שהוא הימין הממלכתי.
שותפים טבעיים, אבל
אם בנט יתמודד ראש בראש מול נתניהו, הוא עשוי לאיים על שלטונו. במצב כזה, גורלם הפוליטי של גנץ ולפיד לא ברור. האם צפויה שותפות אסטרטגית בין בנט לאביגדור ליברמן? או שמדובר בהתנגשות פוליטית? השניים הם מהפוליטיקאים הבולטים בימין הישראלי, וכל אחד מהם רואה עצמו מועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה. שניהם מציגים קווים אידיאולוגיים שונים בתוך הימין.
בנט מגיע מהרקע הדתי־לאומי. ליברמן מייצג קו ימני חילוני בדגש על לאומיות ונאמנות אזרחית. הסקרים מנבאים לליברמן טובות, והוא נתפס בציבור כמנהיג כריזמטי, שמילה אצלו זו מילה. ניסיונו כשר ביטחון חשוב, והוא דמות ביטחונית מובילה. שניהם תומכים בעוצמה ביטחונית, במדיניות תקיפה נגד חמאס ובצמצום כוחם של החרדים בממשלה.
ליברמן, שהפך לדמות מפתח במאבק על חוק הגיוס והקצאת הכספים לחרדים, עשוי למצוא בבנט שותף טבעי להגבלת כוחן והשפעתן של המפלגות הדתיות. עם זאת, ישנם פערים בין השניים: ליברמן נחשב כמי שמצדד בקו חילוני קשוח, שמתנגד לכפייה הדתית, בעוד בנט, אף שהוא ליברלי יחסית, עדיין מחובר לציונות הדתית. ברמה האישית התעמתו השניים בעבר על נושאים שונים, כולל סגנון המנהיגות של בנט בתקופתו כראש ממשלה.
אם בנט וליברמן יבחרו לשתף פעולה, זה יכול לקרות בתנאים שבהם שניהם מבינים שהם זקוקים זה לזה מול גוש הימין של נתניהו. אך באותה מידה, המרדף שלהם לראשות הממשלה עלול להוביל לתחרות ישירה שתמנע חיבור אסטרטגי. השאלה היא אם הם יצליחו להתגבר על חילוקי הדעות ולהציג אלטרנטיבה שלטונית.
אפשרות לרוטציה בתפקיד ראש הממשלה אינה זרה לבנט, והגיוני שיסכים למהלך כזה גם עם ליברמן. האם בנט הוא הימין האמיתי? בנט שואף למצב את עצמו ככזה, כמי שמשלב ערכים לאומיים עם גישה פרגמטית, בעוד נתניהו משווק עצמו כמגן הימין.
בנט עשוי לטעון שהוא אלטרנטיבה אמיתית ושהוא ימין אידיאולוגי. חזרתו לזירה הפוליטי אינה שאלה של אם, אלא של מתי ואיך. עם זאת, הצלחתו תלויה בבחירת הבריתות הנכונות עם שאר השותפים, בהימנעות מטעויות העבר וביכולתו לשכנע את הציבור שהוא האלטרנטיבה המועדפת.
