מאז שחודשה הלחימה ברצועת עזה לאחר קריסת המשא ומתן לשחרור החטופים, נלוות לה גם אזעקות. אותן אזעקות מוכרות לכל תושב בעוטף, אלה שמגבירות את קצה הלב ודורשות תגובה מהירה וריצה לממ"ד.
שמונה רקטות שוגרו עד כה משטח רצועת עזה – שלוש למרכז, שתיים לאשקלון, ואתמול (שני) עוד שלוש לזיקים ושדרות. תושבי שדרות, אחרי כחודשיים וחצי של שקט יחסי, שוב רצים לממ”דים, ושוב נזכרים במציאות שהפכה לשגרה שלהם במשך יותר משני עשורים.
אבל זה לא רק מספרים. מאחורי כל אזעקה יש ילדים שמתעוררים באמצע הלילה מבוהלים, יש מבוגרים שמתלבטים אם בכלל לצאת מהבית, יש עסקים שסובלים מירידה בהכנסות, ויש משפחות של חטופים שמבינות שהמטרה שהובטחה – השבת יקיריהם, עדיין רחוקה ואחרות שתולות תקוות בלחץ הצבאי שיהיה מנוף לעסקה הבאה.
בעוד כמה שבועות, הכלניות יתחילו לפרוח. מרבדים אדומים יכסו את השדות שסביב עוטף עזה. אבל תושבי האזור יודעים היטב: זה הצבע האדום היחיד שהם מוכנים לקבל. כל אזעקה היא תזכורת כואבת לכך שהמציאות הביטחונית אצלם רחוקה מלהיות יציבה.
מאז תחילת המלחמה, דובר על כך שהפעם יהיה כאן שינוי אמיתי, שהדרום לא יחזור להיות בן ערובה של הטרור. אבל השיגורים האחרונים מוכיחים שהתשתיות בעזה עדיין לא הושמדו לחלוטין, שהאיום לא נעלם, ושהתושבים כאן עדיין חיים תחת צל הרקטות.
תושבי הדרום הוכיחו לא פעם נחישות וסבלנות, גם הפעם הם מוכנים לשאת הרבה למען מציאות אחרת. מקבלי ההחלטות חייבים להוכיח במעשים שיש בכוונתם להביא את אותה מציאות. האם יש לדרום עתיד אחר? האם ההבטחות לשינוי אמיתי יתממשו? כרגע, בין אזעקה לאזעקה, קשה לראות באופק את השקט המתקרב.
