די לא להתעצבן עד אובדן השפיות, כדי לא לחטוף התמוטטות עצבים עד לשקיעה בצער עמוק, ובעיקר כדי להישאר בן אדם נורמלי ולא לקרוס מזה שהקופה הציבורית נגזלת, שהעם קרוע, שההשתמטות בשיאה, שלמלחמה אין סוף, שהמיסים עולים ושהחטופים עדיין סובלים בשבי - אני חייב להסיט את המחשבה לכיוונים אחרים. לחפש עניין ותעסוקה בעולמות שונים ורחוקים עד כמה שניתן מהפוליטיקה המקומית, הרקובה שלנו.

נדמה לי שאחרי מאמץ לא קטן מצאתי פתרון, לפחות זמני. הדרך לטשטש את התמונה הגדולה היא להיתפס לדברים הכי קטנים של היומיום. כמה שיותר זעיר, יותר טוב. עניינים שבימים כתיקונם לא שמים לב אליהם, הופכים כעת לנושא מרכזי. דברים שבשגרה גורמים מקסימום להסטת הראש באי־נחת לצד השני כשהם צצים, עכשיו, לצורך יצירת הסחת דעת, מקבלים את מלוא הכבוד. עדיף להפוך לאדם קטנוני מלהיות ברייה שנסחפת בייאוש הכללי שפשה כאן. 

תחנה ראשונה: להתעצבן על אנשים שמנגנים מוזיקה רועשת, כזו שפורצת מעבר לגבול ביתם. בעבר כששמעתי צלילים צורמים - ממעון של שכן שהחליט להשמיע בקולי קולות שירי חפלות באמצע הלילה, מילד בבית סמוך שהתאמן על מערכת תופים דווקא בין שתיים לארבע בצהריים, או מדייר בקצה הרחוב שזימן חברים ומכרים למסיבה שהתחילה בערב והסתיימה אחר חצות - נהגתי להביט לכיוון המפגע, לעקם פרצוף ולהמשיך בדרכי, בסבלנות חלקית ובהכלה סבירה. לא עוד. 

כעת, ברגע שנשמע צפצוף שלא במקומו, ומחוץ לזמנו, זו הזדמנות לברוח. אני מדליק את עצמי לשעות ארוכות, לעיתים לימים, כשהמוח מונחה להרהר בפשע ברצף ובזעם. “מי החוצפן הזה? באיזו זכות הוא מפריע למנוחה? ומה לעזאזל קרה לשכונה השקטה שלנו?", יטרטר שכלי למשך שעות. בתום ליבוי יצרים עצמי, עד לרמת קריזה ושכחה מוחלטת של המציאות, אאזור אומץ, אתקשר לרשויות, ואדווח בלהט על המכה הסביבתית. אחרי העדכון, בעודי מרוגש, אסתתר במרחק סביר ממוקד הרעש ואמתין. בתוך שניות אכנס לסרט מתח של ממש: “מתי יגיע נציג הרשויות? מה יעשה? ואיך ייגמר האירוע?". כך חולף פרק זמן, נקי לחלוטין מכל זרם תודעתי שיש בו זכר לבוץ המדינתי שטבענו בו. 

מגיעה ניידת. שוטר נכנס לביתו של הפוחז. אקשן. אני במושב הטוב ביותר באולם. בתום דין ודברים הרעש מושתק. מצד אחד סיפוק, מצד שני הראש התפנה ושוב עוסקים בעובדה שישראל הולכת פייפן. 

אני חייב הסחה נוספת. זמן מצוין להתמסר למכה המקומית שמסריחה את גבעתיים: גללי הכלבים. אצלנו בעיר אנשים פשוט לא אוהבים לנקות אחרי הכלבים שלהם. לך תבין את זה. אזרחים מכובדים, הייטקיסטים, בעלי משפחות, שעושים מילואים ומשלמים מיסים, אוהבים כלבים - שונאים להרים קקי. מה עושים? בדרך כלל אני נוהם ומתעלם מהגועל. עכשיו מתמסרים, רגשית ותודעתית. 

ראשית, כועסים. נותנים לכל אירוע כלבי את מלוא תשומת הלב. מקללים ומגדפים את מעשיו של התושב נטול הזהות והמצפון. אם יש שכן באזור שאפשר להתלונן באוזניו על העניין, מייצרים שיחה ארוכה, מרירה ונוקבת, שבמרכזה דיון באפקט השלילי של ההזנחה על השכונה. בשלב השני ממגרים את המפגע באופן בלתי אמצעי, ואישי. 

מדי בוקר אצא חמוש בשקיות ניילון במטרה לנקות בעצמי, ביעילות ובפוקוס את מה שאחרים השאירו. במשך דקות ארוכות אני מרוכז במדרכה ובפינוי, ולא בשטות האחרונה ששר פלוני אלמוני עשה בכנסת. בקלות הרווחתי רגעים נוספים, יקרים מפז, של ניתוק. 

אחרי שדילגתי ביסודיות מקצה לקצה של העיר, לא נותר עוד מה לנקות. עוברים לאמבוש. לתפוס חבלן בזמן אמת. שעות ארוכות אמתין, מכוסה בשיח אסטרטגי, כשאני סמוי מהעין, בניסיון לתעד על חם עבריין שהזניח את חובתו האזרחית. אם עלה מישהו בחכה, מצמצמים אליו מרחק, שוטפים אותו, מתווכחים, ובסוף מתפייסים, והופ, עבר רבע יום נוסף, בלי שדנו בהפיכות, בתככים ובפיגוע הבא שבדרך. 

הרשימה הקטנונית שלי עוד ארוכה: יש רכבים שחוסמים מעבר, קורקינטים שטסים נגד כיוון התנועה, תאורה לקויה ברחוב צדדי, ובעלי בתים שלא שמים בפח הכתום את אריזות הפלסטיק. אני רק מקווה שהרשימה תחזיק ותמלא לי את הראש למספיק זמן. שזה אומר, עד שהמדינה תחזור לשפיותה. 