לא קרה מאז פרוץ המלחמה שבה קהל עזתי רב כל כך יצא לרחובות ובראש גלוי השמיע כלפי חמאס דרישה ברורה לצאת מחייהם כפי שאירע השבוע. קריאה לסלקם, כלומר הגליה, היא שאיפתה של ישראל, וכמוה גם ההאשמה בטרור היא רעיון ישראלי. לכאורה, שיחקו המפגינים לידי האויב הציוני, אבל האמת היא שישראל כלל אינם מעניינת אותם. מה שמעניין אותם במיוחד זה הם עצמם וגורלם. הייתה זו הפגנה אמיתית של ציבור מדוכא, שבטנו ריקה. פשוטו כמשמעו.
אין זו הפעם הראשונה שבה חשים תושבי הרצועה רעב ומחסור מאז פרוץ המלחמה. אבל זו הפעם הראשונה שהם מרגישים מרומים כפי שלא חשו בעבר. בימים אלה ברצועה אין למצוא במכירה חופשית בשר ועופות, כי מעברי הגבול ננעלו. בקושי יש ירקות ופירות, כי מעטים החקלאים שגידלו, ושיירות הסיוע נבלמו. גם הקמח מצוי בצמצום, וככל שחולפים הימים, הוא פוחת עוד יותר. כבר חודש שמעברי הגבול כרם שלום (עם ישראל) ורפיח (עם מצרים) סגורים בהוראת ישראל, כי חמאס מסרבת לשחרר את החטופים. כך, סבורה ממשלת ישראל, היא תצליח להביא את חמאס להיכנע.
אלא מה, תושבי עזה הבינו כי ב-42 ימים של הפסקת אש, הצטיידו החמאסניקים כהוגן. להם יש אספקת מזון לכמה חודשים. לאוכלוסייה הרבה פחות. ומאחר שכל תחומי החיים ברצועה מושבתים, גם עבודה אין כדי להפיק כסף לקנות את המזון המעט שעוד אפשר. נוסף על כך הבינו העזתים, כי ממשלת ישראל מעוניינת בהמשך המלחמה, וככל שחמאס נותרים על עמדם, עם הנשק ביד, הלחימה אכן תימשך. "שניכם מרעיבים אותנו", כתב לי השבוע מכר עזתי, "אתם עוצרים את כניסת האוכל, וחמאס גונבת מה שבכל זאת נכנס".
עשו העזתים אחד ועוד אחד, מלחמה שסופה אינו נראה באופק, פלוס שלטון שלוקח מהם לעצמו בלבד, והגיעו למסקנה שאין להם מה להפסיד, ומוטב לצאת למחות. ההמונים הללו היום שם תמיד, וגם עמדתם הדוחה את חמאס, אבל הם פחדו לדבר. עתה הגיעו למסקנה, שאין להם מה להפסיד.
ישראלים נוהגים לפתח ציפיות גבוהות מן השכנים הערבים. בלבנון, בעזה, ואפילו בתימן, תמיד ייחלנו לרגע שאחרים יעשו בשבילנו את העבודה. הסיכוי שההמונים בעזה יפילו את שלטון חמאס איננו גבוה. מדובר בארגון חמוש, שעדיין נותרו 25 אלף מאנשיו, ועוד כחמשת אלפים חמושים של הג'יהאד האסלאמי. אם ירצו, הם יוכלו לדכא בכוח ובזריזות כל הפיכה. הציבור העזתי אמנם זועק חמס, אבל זהו ציבור עייף, עני ובלתי מאורגן.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב
