כשאדם בוגר מחליט להיות הורה, הוא חושב שזה עשוי להיות נחמד להתרבות קצת: קוקיות בבוקר, כדורגל בחצר, אהבה ללא תנאים. אתם יודעים, ילדים. אבל הוא לא לוקח בחשבון שהוא עשוי לאבד את עצמו בתהליך הזה.
החברה המודרנית השכילה להצמיח מערכות שמאפשרות קיום רב־דורי זה לצד זה. כלומר, גם אם יש לי ילד זה לא אומר שאני אמורה לשכוח את מי שאני, את הקריירה שלי, את ההעדפות שלי, הצרכים והאהבות שלי ולהפוך לאמא 24/7. כי יש גן, מעון ובית ספר; כי יש מערכת חינוך שתישא בחלק מהעול של חינוך ושמירה על הילדים שלי, גם כשאני ממשיכה להתפתח. כי אם לא הייתה כזאת, היו נולדים הרבה פחות ילדים.
השבוע התבשרנו שהזוועה הזאת, שנקראת ימי חופשה, תגדל בשנת הלימודים הבאה. לקוראי הרווקים אדגים: בפורים, יום אחד שאין בעיה הלכתית ללמוד בו, יש שלושה ימי חופשה. פסח, שנמשך שבוע ומהם רק יומיים של חג, הפך ל־18 ימי חופשה. כלומר, בימים האלה שבהם הילדים בבית, אחד ההורים צריך לוותר על מי שהוא, על העבודה שלו ועל הצרכים שלו ולהשתעבד לילדיו.
אני מאוד אוהבת את הילדים שלי. אהבת נפש ממש. כמו רוב ההורים, אני מניחה. אבל אני אוהבת גם את עצמי, והזמן שהילדים שלי נמצאים איתי בימי הלימודים הרגילים הוא טוב לי וטוב להם, כי הוא מוגבל ולא רציף. ואני בכלל לא נוגעת בעובדה שבגלל האינפלציה בחופשות הילדים, מפסידים ימי לימוד קריטיים ומתחרפנים לחלוטין בבית.
לשכיר במדינת ישראל יש על פי חוק 12 ימי חופשה בתשלום מהעבודה. למורה - עשרות ימים. את הפער הזה צריך למלא איכשהו. בכל פעם שאנחנו, ההורים, מנסים לגייס עזרה - סבתא או בייביסיטר או קייטנה בתשלום - הזעם שלנו על ארגוני המורים גובר. ארגונים אלה, שמחזיקים את המשק במדינת ישראל כבן ערובה, כי הוא לא באמת עובד כשהקטנים בבית, הצליחו להשניא עצמם על כולנו.
ומה הכי מקומם בסיפור הזה? שכל זה נעשה במחטף, במחשכים, על ידי פקיד במשרד החינוך. בלי שקיפות או התחשבות. למה? כי הוא יכול. כי ארגוני המורים יכולים. ושאף אחד לא יעז לספר לי שמקצוע ההוראה שוחק. באמת?! ומה לגבי שוטר, עובד מע״צ, בנאי או חקלאי, אחות או איש הייטק? הכל שוחק. ככה זה, קוראים לזה חיים.
אז בואו נתחיל מההתחלה, כי המצב הזה מסואב. כאמור, לנו יש 12 ימי חופשה. מורים יקרים, שוחק לכם? אתם יכולים לקבל 14 ימים של חופש. עלי.