אשר יגורנו בא. זאת לא חוכמה שלאחר מעשה. הרצח הזה הוא כשל של חינוך וכשל הפוליטיקה. זה שנים הולך ותופח בקרבנו גרעין של קנאות שנטל לעצמו מונופול על “עם ישראל”. זרע הפורענות הזה נטמן משעה שיש מי שאולפו להאמין שהדמוקרטיה היא “חיקוי דרכיהם של הגויים”, ושאין הדור הזה רשאי - עם רוב או בלעדיו - להכריע בעתידה של ארץ ישראל.
אלא שהערעור הגלוי או המרומז על היעדר הלגיטימיות הדמוקרטית למעשה השלום, הוקרן לדאבון הלב גם מתוך לב לבו של הממסד הפוליטי עצמו. פוליטיקאים מחויבים להבין כי הלשון נועדה לתרבת את התחושות, לא להפוך אותן לכלי מלחמה. חברה דנה את עצמה לאבדון משעה שהיריב הפוליטי מקבל בעיני מתנגדיו את דמותו של אויב בן מוות. מותו של יצחק רבין הוא תמרור אזהרה אחרון. עוד צעד אחד בכיוון הזה, ונכרתו חיינו כחברה חופשית.
היום מוטלת לפנינו גופתו של יצחק רבין, הנער והמפקד בן דור הלוחמים של “ראה הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה”, שהיה לאחד החיילים בקרב האחרון של חייו, הקרב על השלום. הנער בן הדור של “מגש הכסף” היה למגש הכסף שעליו מוגש לנו השלום הקשה הזה.
עם חייו של יצחק רבין נכרתו גם נימים רבים מתוך חיינו שלנו. אופן מוזר וייחודי של יתמות נפל עלינו. בהינף יד אחת נתייתמה הארץ מפניה המלאים של ישראליותה המורכבת. איש מעולם לא ביטא טוב ממנו את מהפכיה העמוקים של הארץ הזאת; איש לא שיקף כמוהו את זרמי המעמקים של התודעה הישראלית במעבר ממאבק התקומה למעשה השלום. חיבוטי הנפש היו חיבוטי הנפש שלנו; בטנו המפרפרת הייתה בטננו שלנו. אירוניה אכזרית היא שחייו נגדעו דווקא בשעה שדומה היה שהוא מתחיל לחיות בשלום מלא עם עצמו ועם מדיניותו.
את חייו לקחו, אך את צוואתו לא ניתן עוד לשכתב. הוא היה בדרכו להלביש את הציונות בכסות חדשה, דינמית ובעלת אופקים חדשים. יצחק רבין הציב אתגר למי שלא יכלו להבין את ציונותם ואת ישראליותם אלא מתוך תרבות המלחמה שאותה הכיר כל כך טוב. דווקא משום כך הוא השכיל להוביל אותנו - בשותפות נדירה ויצירתית מאין כמוה עם שר החוץ שלה - אל פתחו של השלום. שאל תוכו עוד נבוא.
אין די בססמאות סכריניות על אחדות העם ואהבת ישראל. לבריאות נפשה של האומה הזאת אנחנו מחויבים בהיטהרות, בחשבון נפש פוליטי וחינוכי נוקב. ואולי גם כאן יצחק רבין היה לנו מגש כסף שעליו הוצע לנו לקח נוסף. אין לטשטש את פגעיו של חינוך פגום ונטול אחריות מוסרית; ובה בשעה ראוי שנכין עצמנו גם לתיקון אורחותינו הפוליטיים והציבוריים. שמא היינו כולנו בזבזנים עד מאוד במילים, נחפזים מדי בהטלת דופי. נעדרי סבלנות, נכים בתרבות הוויכוח. האיש שגדל אל מול עינינו והיה לאחד מגדולי המדינאים שידענו, הוא היום יד זיכרון ואזהרה למען אחדות לאומית מסביב לאתוס עליון: אל ישלח עוד איש יד באחיו בארץ הזאת. לא תרצח הוא היהודי שבצוויים. יהיה זכרו ברוך.
פורסם ב-6.11.95