באיזה שלב אנחנו מתבגרים? מתי אפשר להגיד סוף סוף "וואללה, אני איש גדול, נגמרו השטויות?"
החודש ימלאו לי ארבעים ואחת. תודה על האיחולים. לא יודע אם אני אחגוג. בכל זאת וואחד גיל. אפילו הביולוגיה לא משהו. יש לי קמטים, כאבי גב, צמחו לי שערות בתוככי האוזן, במקומות שפינצטה לא תוכל להם, אני זקוק למשקפי קריאה ואפילו שדכניות מקצועיות כבר טוענות שזמני עבר. אבל למרות כל הנתונים הללו, לי נראה שאני עדיין נמצא באזורי הטיפש-עשרה המוקדמים. לראייה, אתמול הלכתי לצפות בג'יימס בונד החדש עם אחד מחברי הטובים. חוץ מלפרק פצצת אטום עם האף, נדמה לי שמרגל העל ביצע בסרט כל פעלול שכתוב בספר, וגם כמה שאינם כתובים בשום מקום. נהניתי מהסרט, למרות שלפי חישוב מתמטי שעשיתי, של מספר הפעמים שבונד חטף מכות במהלך הסרט, בעתיד הקרוב המרגל המהולל יוכל לבצע את עבודתו רק בתמיכת שח"ל ולהתנייד רק בעזרת קלנועית והליכון.
לאורך כל ההקרנה חברי ואנוכי, שנינו בני אותו הגיל ואובייקטיבית נחשבים לאנשים מכובדים יחסית, התנהגנו בצורה מחפירה. מודה. לא יודע למה. בדרך כלל אני תרבותי בציבור. אבל כמו כל בני טיפש עשרה ממוצעים, כשהחברים מתאגדים, אנחנו הופכים לאידיוטים ועם רדת העלטה באולם הקולנוע התחלנו לדבר בקולי קולות, הפרחנו תזות גסות על מעלליו של כוכב הסרט, אכלנו פופקורן לפי משקל וכשיצאנו, דקות ספורות לפני הסיום הרשמי של היצירה, חברי נעמד אל מול הקהל וחידד בקול הבס שלו, כשראשו הענק מתנוסס מעלי, בדיחה שהייתה רחוקה מלהיות שנונה - והיה מבסוט. אחר כך נכנסנו למכונית הספורט שלו ועשינו רונדלים מול הכניסה לקולנוע. "אתה עושה לי בושות! מכירים אותי כאן!" נזפתי בו במבוכה, ובכל זאת זה היה הדבר הכי כייפי שעשיתי השבוע.
למרות שאני בן ארבעים ואחת, לא פעם אחייניתי בת החמש עשרה מסתכלת עלי בחשש כשאני מבקר בבית אחותי, ומבקשת שאתחפף כי חברות וחברים שלה בדרך ואני עושה לה בושות בהתנהגות הילדותית שלי. מילא שזה בא ממנה, אבל כשאחותה בת העשר אומרת דברים זהים בכנות גמורה, בא לי למות. גם בן זוגה של אחותי מעקם פרצוף שאני מגיע לבקר: "אתה גומר לנו את המקרר!" הוא זועק בטון, שמזכיר לי את האופן שבו אימהות היו גוערות בי בייאוש בשנות התיכון, כשהיינו נודדים מבית לבית בחיפוש אחר מקום לפרוק בו את זעמנו.
יש לי שני תארים אקדמאים וצברתי אין סוף שעות מבוזבזות באוניברסיטה. הייתי כמעט בכל מקום בעולם, ראיינתי כוכבי קולנוע, פוליטיקאים, דוגמניות, בנקאים, פושעים ונוכלים ברחבי הגלובוס ועדיין, לא למדתי מספיק ובעצם לא למדתי כלום ואיני יודע דבר. המסע שלי למציאת כיוון בחיים נמשך, למרות שאני עובד באותו התחום קרוב לשש עשרה שנה. עברתי יותר ממחצית מחיי ובכל זאת נדמה לי שמה שצופן לי העתיד הוא טוב יותר מההווה, שהוא מלא הבטחות והכול בו אפשרי - יום אחד ארוויח כמו בן אדם, אצליח ואעשה דברים גדולים לטובת האנושות. עוד אבקיע שער בגמר הגביע בדקה התשעים ואחשוף מיד חולצה שעליה כתוב "אוהב אותך פיצי" מול אוהדים שואגים, אסתער בחזית הצפונית מול הסוקרים, אציל פלוגה של טנקיסטים ואזכה בבחירות לראשות הממשלה. עוד יהיה לי לילה רומנטי ובלתי נשכח עם כוכבת קולנוע בחוף מקסיקו ובאחד מהימים אגלה תגלית מרעישה שתיחשף בתום חורף ארוך בקוטב הצפוני כשלרגלי זאב מאולף שהפך לחבר הנפש שלי. זו רק רשימה חלקית ונשבע לכם שאספיק הכול.
לא אכפת לי אם אתם לא מאמינים כי רק ביום שאני אוותר על החלומות האלה תוכלו לקרוא לי זקן. בינתיים בשבילכם אני מקסימום בן שש עשרה. אם תתעקשו, אני מסכים להתפשר על שבע עשרה.