באחת מישיבות הקבינט הביטחוני־מדיני שנערכו בחודש שעבר, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הוא שוקל אפשרות לשלול את התושבות של עשרות אלפי פלסטינים, המתגוררים בשכונות במזרח ירושלים שנמצאות מאחורי גדר ההפרדה.
פוליטיקה ומשפט מאז ומעולם צעדו יחדיו, פעם אל עבר הזריחה ופעם אל השקיעה. פעם הפוליטיקה גוררת את המשפט, ופעם המשפט גורר את הפוליטיקה. אם יתבצע המהלך המשפטי הנידון, תהיה לו משמעות פוליטית ומדינית חסרת תקדים ומהפכנית.
שלילת התושבות היא לכאורה סוג של בשורה לאלה הדבקים ברעיון של שתי מדינות לשני עמים, שכן ביסוד הרעיון הזה מעוגנת ההשקפה שחייבת להיות הפרדה מדינית ואולי אף פיזית בין המדינה הישראלית־יהודית לבין המדינה הפלסטינית.
לכאורה מדובר בצעד נועז בכיוון הנכון, אך הביצוע אינו פשוט כלל וכלל. באמצעות הליך משפטי מבוקר, ועל ידי שימוש בסמכויות שר הפנים, אפשר לבטל מעמד של תושבות/אזרחות לאדם מסוים או לקבוצת אנשים מצומצמת בהתקיים נסיבות עובדתיות התומכות בהחלטה. ואכן, שרי הפנים לדורותיהם השתמשו בסמכות זו לא פעם ולא פעמיים. גם בג"ץ, שמימוש סמכויות שר הפנים נתון לפיקוחו ולביקורתו, התערב בשיקול הדעת החוקתי שהפעילו שרי הפנים בעניין.
ואולם כשמדובר בשלילת תושבות המונית מעשרות אלפי תושבים, אין דרך משפטית ראויה ונאותה לבצע את התהליך בדרך פרטנית לגבי כל אחד ואחת מעשרות אלפי האנשים שאת התושבות שלהם רוצים לשלול. הדרך המשפטית הכמעט־יחידה שבה אפשר לעשות זאת היא באמצעות שרטוט מחדש של גבולותיה המוניציפליים של ירושלים, והשארתם של אותם שטחים שנמצאים מעבר לגדר הביטחון מחוץ לגבולות ירושלים. התוצאה היא שבאופן אוטומטי תישלל התושבות של אותם עשרות אלפי פלסטינים שבתיהם וכפריהם הוצאו אל מחוץ לגבולות המוניציפליים של ירושלים. רק כך תושג התוצאה הנדרשת.
אלא שלצמצום הגבולות המוניציפליים של בירת ישראל יש השלכות מדיניות משמעותיות ועמוקות. מעולם לא העזה ממשלה ולא העז ראש ממשלה להתקרב לפרה הקדושה הזו ולעסוק בגבולות ירושלים רבתי, וחבל.
כל הכפרים העוטפים את ירושלים, על עשרות אלפי תושביהם, נכללו בגבולות ירושלים רבתי באמצעות מהלך משפטי שהתבצע בסוף חודש יוני 1967, לאחר תרועות הניצחון ושיכרון החושים של מלחמת ששת הימים, ובלי שאיש בדק אז בצורה רצינית ושכלתנית מה עלולות להיות ההשלכות של מעשה זה.
ההחלטה על הרחבת גבולות הבירה אל גבולותיה הנוכחיים, הכוללים את כל השכונות הערביות שמחוץ לעיר, נעשתה ככל הנראה מתוך פרץ רגשות ולא מתוך "סוף מעשה במחשבה תחילה". והרי התוצאה ידועה: כל השכונות הללו אינן באמת חלק מירושלים, אך המתגוררים בהן מקבלים אוטומטית מעמד של תושבות על כל ההטבות הכרוכות בכך. מאידך גיסא, הן מקור בלתי נדלה לבעיות, בעיקר ביטחוניות, וישראלים מדירים רגליהם משם, ואפילו כוחות הביטחון אינם שמחים להיכנס אליהן לשם מימוש הביטחון והם עושים זאת רק בלית ברירה.
מלבד המשמעויות הפוליטיות והמדיניות, למהלך זה תהיה גם השפעה כלכלית גדולה, שכן עם שלילת התושבות תישלל זכאותם של תושבי הכפרים במזרח ירושלים לקבל מענקים מהביטוח הלאומי, שירותים רפואיים ללא תשלום ושירותים מוניציפליים, ככל שהם ניתנים באותן השכונות. המשמעות הכספית היא חיסכון של מאות מיליוני שקלים לקופת המדינה בשנה אחת. הפסד כלכלי אין במהלך, מאחר שמהאוכלוסייה הזו, שתיוותר מעבר לגדר הביטחון, כמעט לא נגבים תשלומי מס הכנסה, ארנונה וביטוח לאומי.
אולי אמירתו של ראש הממשלה היא מעין בלון ניסוי שנועד לבדוק את הלך הרוח הציבורי למהלך הנועז והתקדימי, אבל אין ספק שאם יחליט שכך יהיה, בפני ראש הממשלה תעמודנה בעיות משפטיות כבדות משקל. חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל משנת 1980, שתוקן בשנת 2000, קובע כי התחום המוניציפלי של ירושלים כולל את כל השטח המתואר באכרזה משנת 1967 והוא מכיל גם את כל השכונות הפלסטיניות בגבולות ירושלים רבתי. כלומר, גבולותיה של עיר הבירה מעוגנים בחוק שהוא רם ונעלה יותר מחוק סטנדרטי, ונחשב כחלק מהחוקה.
זאת ועוד: בסעיף 6 לחוק נאמר "לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני... כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים". בסעיף 7 לחוק נקבע מפורשות שאין אפשרות לשנות את סעיפים 5 ו־6 לחוק, דהיינו את גבולות ירושלים רבתי ואת האפשרות להעביר חלק מהשטחים לשלטון אחר, אלא בחוק יסוד שמתקבל ברוב של 61 חברי כנסת.
בנסיבות אלו ספק גדול אם בכנסת יימצא הרוב הדרוש שיסכים לשנות את גבולות ירושלים בחוק יסוד. מהלך כזה ודאי יקרע את הממשלה ויפרק אותה.
אך בכך לא תמו הצרות המשפטיות. נניח שיימצאו 61 חברי כנסת שיסכימו למהלך, כי אז על ראש הממשלה יהיה לפנות לחוק יסוד: משאל עם. בחוק שנחקק בשנת 2014 נקבע שאם הממשלה מבקשת להעביר שטחים המוכרזים כשטחי מדינת ישראל לגורם מדיני אחר, אפשר לעשות זאת רק בדרך של משאל עם או לחלופין באישור של 80 חברי כנסת.
היה ונמצאו 61 חברי כנסת שיסכימו לשינוי גבולות ירושלים, האם יימצאו 80 חברי כנסת שיאמרו הן למהלך הזה? שכן אפשר להניח שבאווירה הציבורית והביטחונית כיום ההצעה לא תעבור במשאל עם.
מאחר שמדובר בשני חוקים מנוגדים, נשאלת השאלה: איזה חוק גובר? עקרונות המשפט הכלליים קובעים שחוק מאוחר גובר על חוק מוקדם, וחוק יסוד: משאל עם מאוחר יותר לחוק יסוד: ירושלים. מנגד, כללי הפרשנות המשפטית קובעים שחוק ספציפי גובר על חוק כללי, וחוק יסוד: ירושלים הוא חוק ספציפי לעומת חוק יסוד: משאל עם הכללי. אולם מאחר שהשאלה המשפטית המורכבת הזו מעולם לא נידונה בבית המשפט העליון, קשה לתת תשובה ברורה וחד־משמעית עליה.