היה נדמה שהפגישה הזאת עניינה בעיקר את קומץ המפגינים שהתאספו מול הבית הלבן וקראו לחרם על ישראל, וגם את התקשורת הישראלית. כולם הבינו שזאת פגישה של שני אנשים שאין ביניהם דבר מלבד עוינות והיעדר אמון. שני אנשים שאפילו כשהם לוחצים ידיים בתום ההצהרה לתקשורת הם מתקשים לחייך ולהביט זה לזה בעיניים.
נתניהו רצה את הפגישה, כמעט כפה אותה על אובמה. כמתמודד בבחירות בישראל הוא היה יכול להרשות לעצמו לנהל קרב מתוקשר נגד ההסכם מול איראן, לצאת בקריאות גזעניות ביום הבחירות ולומר מה שהוא רוצה. אבל כראש ממשלת ישראל הוא מבין ויודע את מה שיודעים כל מנהיגי העולם: ארה"ב היא המעצמה היחידה, ישראל זקוקה לה.
נתניהו ציפה שהפגישה תעבור בקלות יחסית, על אף המתח. הוא לא ציפה שמינוי של ראש מערך הסברה, מהלך פנימי ישראלי, יחבל בביקורו. אבל אז, רגע לפני הפגישה, התפרסמו הדברים שכתב ד"ר רן ברץ על הנשיא ועל מזכיר המדינה האמריקאים והפכו את הפגישה לטעונה עוד יותר. סגן הנשיא ג'ו ביידן יצא במסר חריף נגד הדברים הללו. הכעס היה אמיתי, אותנטי, לגיטימי.
המינוי הבעייתי שנתניהו עוד לא נסוג ממנו סופית לא עלה בפגישה. השיחה נסובה בעיקר על הנושא הביטחוני. לשני הצדדים יש אינטרס שמחזיק את היחסים בין המדינות, שמאפשר דיון ודיאלוג. הממשל האמריקאי מדגיש תמיד את מחויבותו לביטחונה של ישראל, וכך זה נעשה גם הפעם. אובמה הקפיד לגנות את הטרור הפלסטיני, להביע הזדהותו עם צורכי הביטחון של ישראל ואפילו לשלוח תנחומים לאזרחי ישראל על מותו של הנשיא לשעבר, יצחק נבון. נתניהו, מצדו, לא חסך שבחים מהנשיא אובמה: ידיד, תומך, עוזר. הרבה מילים חיוביות הופיעו לפתע בלקסיקון.
הפגישה בין השניים אפילו התארכה מעבר לצפוי. דיברו תחילה על שעה וחצי, ואלה הפכו ליותר משעתיים. זאת לא הייתה שיחה של לצאת ידי חובה, זאת הייתה שיחה רצינית, עמוקה ונחוצה. החובה והמחויבות ניצחו, בסופו של דבר, את האישי והפרטי.
שום דבר כבר לא יגרום לשני האישים הללו לחבב זה את זה. אף אחד מהם לא יסיים את הקדנציה וימהר לפגוש את השני בנסיבות חברתיות. אבל הקשרים בין ישראל לארה"ב והאינטרס המשותף חזקים יותר מכל דבר אחר. המפגינים שמחוץ לבית הלבן יכולים להמשיך לקרוא עד מחר להפסקת הסיוע לישראל – זה לא יקרה.