הדבר האחרון שעולה בראשו של ראש ממשלת ישראל הוא למצוא פתרון מדיני מול הפלסטינים לסוגיית ירושלים. נתניהו עומד בדיבורו מערב הבחירות למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית, ובכך הוא דן את ישראל להפוך למדינה דו־לאומית מהים לירדן, כאשר כמחצית מאוכלוסייתה כבר היום היא ערבית. אנו עדים לתוצאה של מדיניות זו ברחובותיה של המדינה בעצם ימים אלה.
אך פרדוקסלית ולא מרצון, נתניהו אט־אט מניח את היסודות לפתרון מדיני לסוגיה הירושלמית, ללא ספק הנושא הקשה ביותר לפתרון מכל סוגיות הסדר הקבע. ירושלים כיום כבר מחולקת דה־פקטו בין מערב למזרח. מרבית השכונות הערביות של ירושלים מכותרות; בטונדות ומחסומים מחלקים כיום את חלקי העיר. המצב הנוכחי שכנע לראשונה מאז 1967 את הרוב בדעת הקהל הישראלית לצדד בהעברת השכונות הערביות במזרח ירושלים לידי הרשות הפלסטינית.
על פי סקר מינה צמח עבור ערוץ הכנסת, 50% מהישראלים תומכים בוויתור על שכונות מזרח ירושלים לעומת 41% המתנגדים לכך.
לגבי הר הבית, נתניהו השאיר את השליטה האדמיניסטרטיבית בידי הווקף הירדני, שמתואם עם משרד הדתות הפלסטיני ברמאללה. רק מוסלמים יכולים להתפלל על הר הבית על פי מצוות נתניהו. שרים פלסטינים יכולים להתפלל בהר, לאורי אריאל אסור. זהו סוד גלוי שהרשות הפלסטינית פעילה במישורי החברה, החינוך והספורט בקרב ערביי מזרח ירושלים.
מרכיבים אלה, שרק הלכו והתחזקו בשבועות האחרונים, יכולים בבוא העת להוות בסיס לפתרון מדיני לסוגיית ירושלים. כשיעלה לשלטון ראש ממשלה המצדד באופן אמיתי בפתרון שתי המדינות, הוא יוכל, למען פתרון הסוגיה הבוערת ביותר, להפוך את המצב דה־פקטו למצב מחייב מבחינה משפטית; קרי להפוך את החלוקה הקיימת של העיר לחלוקה מדינית בין שתי מדינות. השכונות הערביות והמקומות המקודשים לאסלאם יעברו לריבונות פלסטינית, והשכונות היהודיות והמקומות המקודשים ליהדות (כולל הרובע היהודי והכותל המערבי) יהיו בריבונות ישראל. אף שפתרון כזה לא רחוק מהמציאות כיום, יש צורך במנהיג בעל ראייה היסטורית הרואה את ההכרח לפתרון מדיני למען שמירת צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; מנהיג בעל אומץ שידע להתעמת בתעוזה מול הימין המשיחי.
אם סוגיית ירושלים תהיה חלק מתהליך מדיני, במסגרת תפיסת פתרון שתי מדינות, זה יקל את פתרון סוגיות המחלוקת האחרות בינינו לבין הפלסטינים – ביטחון, גבולות, התנחלויות ופליטים. נכונות לפתרון מדיני לסוגיית ירושלים תאפשר גם מפנה היסטורי ביחסים בין ישראל לבין מדינות ערב כגון מצרים, ירדן, סעודיה, מרוקו ותוניסיה, כמו גם עם מדינות אסלאמיות אחרות. יתר על כן ירושלים הישראלית תוכר אז על ידי מרבית מדינות העולם כבירת ישראל (כיום שום מדינה, כולל ארצות הברית, לא מכירה בכך). אותו מנהיג, שיומו ודאי יגיע מכורח המציאות, יוכל אז להודות לנתניהו על שהניח את היסודות לפתרון הסוגיה הירושלמית.