השרים אורי אריאל ונפתלי בנט צודקים. "דברי נתניהו על שתי מדינות לשני עמים זו אמירה פרטית", אמר אריאל בראיון לפני כמה ימים לאודי סגל.
 
"אין תוכנית לשתי מדינות. זה לא אושר בשום מקום, והליכוד הצביע נגד חוק שיועד להפוך את נאום בר אילן למחייב. זה מה שקובע", אמר אריאל על הצעת החוק הפרטית שהגיש ח"כ יואל חסון מהמחנה הציוני. בנט אמר דברים דומים בתגובה לנאום נתניהו באו"ם לפני כחודשיים: "כשמדברים על שתי מדינות, זה נותן לפלסטינים תקווה, אבל קווי היסוד של הממשלה לא מדברים על מדינה לפלסטינים, ולכן זו דעתו הפרטית של נתניהו".
 
גם בליכוד אומרים שאין שום משמעות להצהרות הפומפוזיות היפות של נתניהו. ח"כ מיקי זוהר (לדוגמה) ציין לפני כמה שבועות, אחרי נאום נתניהו באו"ם, שמדובר בהצגה למצלמות. "תשאלו את נתניהו על זה בארבע עיניים", הוא אמר. אפילו נתניהו עצמו אמר שנתניהו טועה בנוגע לשתי המדינות. דקה לפני הבחירות הוא הזהיר שזה פתרון לא רלוונטי, הצהרה שחזר ממנה זמן קצר אחרי הבחירות.
 

הממשלה ה־34 היא הראשונה מזה עשרות שנים שבה אף אחת מהשותפות הקואליציוניות לא העלתה דרישה מדינית או דרישה כלשהי בתחום של יחסי חוץ כתנאי לכניסה לממשלה. אומנם בקווי היסוד כלולה אמירה גנרית, "הממשלה תקדם תהליך מדיני ותחתור להסכם שלום עם הפלסטינים". כל בר בי רב הבין שזה מן השפה לחוץ. יש מישהו שלא חותר לשלום? אגב, בממשלה הקודמת, ה־33, הודיעו יאיר לפיד וציפי לבני שתנאי כניסתם לממשלה הוא תהליך מדיני.

והפעם? שום דבר. ש"ס, כולנו, יהדות התורה – אף אחת מהן לא התעניינה בכך. הן חותרות לשלום, באופן כללי, אבל לא בפרט. זו באמת ממשלה שמתנגדת לפתרון שתי המדינות, וצודקים אריאל ובנט.
 
מצאתי צורך לדוש בכך שוב השבוע, אחרי סיבוב ההופעות המרשים שערך ראש הממשלה בוושינגטון בשבוע שעבר. באנגלית: הוא ירה ושרק והפיץ את חזון שתי המדינות לכל עבר. בעברית: זה סתם.
 
נותר אם כן להבין מדוע שרי הליכוד והבית היהודי לא מעזים להניח בפני הממשלה הצעות לסיפוח שטח סי או לסיפוח תחילה של גוש עציון? אם עמדות נתניהו הן פרטיות בלבד ואם מרבית השרים מתנגדים לשתי מדינות, וחלקם האחר של השרים אדישים בנושא, אז מה עושה ממשלת ישראל הרחבה? כרגע, ממשלת ישראל נותנת גיבוי שבשתיקה להצהרות נתניהו בשפה הזרה.