אני הייתי יכול להיות הילדה בת ה־13 שהתאבדה בכפר סבא. אני הייתי הילד שבו מתעללים, שלו לועגים, שאותו מבזים, משפילים ומפחידים, ושולחים אותו הביתה הרוס ומבועת. הילד שלא מספר כלום להורים שלו. הילד שמתכנס בתוך עצמו. הילד שיושב בשירותים ותוקע לעצמו אצבע בגרון כדי להקיא ולא ללכת לבית הספר. מזל שלא היו אז פייסבוק, ואינסטגרם, וסמארטפונים. כי אז התמונה שלי הייתה מופצת, הפנים שלי היו נחשפות, והיו פותחים אתר שקורא לי להתאבד. ואולי, אם הייתי מיואש לגמרי, אבוד לגמרי, שבור ומרוסק מבפנים, הייתי גם מתאבד.
 
בצירוף מקרים כמעט אירוני, לפני מספר שבועות ביליתי את ימי שישי באותה חטיבת ביניים בכפר סבא. החטיבה שלה. במסגרת פרויקט "ניצוצות" העברתי ל־15 מבני ובנות השכבה שלוש הרצאות על אימון. ניסיתי להגיע אליהם, לדבר אל לבם. לתת להם כלים לתקשורת עם ההורים, המורים והחברים. העיקר לא להישאר לבד. לא להישאר לבד עם זה. חבל, כל כך חבל, שאותה ילדה לא הייתה שם אצלי, מולי. אולי הייתה פונה אלי. אולי הייתי משוחח איתה. אולי זה היה נותן לה מעט תקווה. אולי אפשר היה להציל את חייה. 
 
קשה, וגם לא נכון, להאשים את מנהל החטיבה, את צוות המורות ואת היועצות בחטיבת שז"ר. זה מאוד קל, כמובן. זה כמעט מתבקש לשאול ולתהות איך לא ידעתם, איך לא ראיתם, למה לא שאלתם, איפה הייתם. אבל החיים קצת יותר מורכבים מזה. וכשיש מאות ילדים, מערכת החינוך מפספסת, מחמיצה את השקטים, את הנחבאים, את אלה שלא מדברים. היום הם לא כותבים יומן או שמים את השמיכה מעל הראש ומתפללים שהשינה כבר תיקח אותם. היום הם שולחים מסרונים של ייאוש לחברות הכי טובות. אבל החברות הכי טובות, בנות 13, מה הן מבינות? הן יכולות להציל אותה? 
 

הבן שלי מכיר את הבנים וגם חלק מהבנות באותה שכבה. הוא כמעט בן 14. וגם הוא רגיש. ופגיע. ולא תמיד מדבר. אני חושב עליו הרבה מאז. כאבא, אני מודאג. אני רוצה להיות בטוח שאם יהיה לו רע, הוא ידבר איתי ועם אשתי ויחלוק את המצוקות. אני לגמרי לא בטוח. ואם אתם חושבים שהילדים שלכם מספרים לכם הכל, אתם חיים בטעות. הם לא. הם בונים את העולם שלהם עכשיו, זה הרי גיל ההתבגרות, ההיפרדות. זה גיל רגיש, מטלטל, טעון וגם מסוכן. הייתי שם, אני מכיר את זה מקרוב.
 
# # #
 
הם היו מה שמכונה "בני טובים". ילדים מפונקים מצפון תל אביב, הצפון הישן, לא רחוק מכיכר המדינה. לא משפחות מצוקה. שום בעיה כלכלית בבית. להפך. אחד מכפר שמריהו, השני בנו של קבלן ידוע, והשלישי התקבל אחר כך לפרויקט תלפיות. והם הרסו את חיי. דרכו עלי. רמסו אותי, הפכו אותי לאבק אדם. 
 
הוויה דולורוזה הפרטית שלי החלה בחטיבת הביניים, בהצקות קטנות, בלעג, בהפחדות. שרדתי את זה. התכווצתי, הורדתי את הראש, פחדתי להגיב, הייתה בי רתיעה מאלימות. ורק לפעמים, כשלא יכולתי עוד, הכעס יצא והגוף השתולל.
 
ואז, בחטיבה העליונה, זה חזר. כדורי נייר שנורים לעברך במהלך השיעור. חניקות. איומים. צחוקים. התיק המלא בזבל. המנעול שנסתם במסטיק. הבדידות הנוראה. הבכי בדרך הביתה. וההסתרה. והניתוק. רק שאבא ואמא לא יידעו.
 
היה לי כל כך חשוב לחשוף בפניכם את מה שעברתי, כי אני, גם אני, לא דיברתי. עד שלא יכולתי עוד. כשהיועצת התערבה, זה היה גרוע אפילו יותר. ישבתי על הספסל האחרון כשהיא דיברה עלי בפני כל הכיתה, ורציתי לקבור את עצמי. רציתי להיעלם. למות. שזה רק ייגמר.
 
וזה נגמר. בסוף זה נגמר. הציונים הגרועים שלי במגמה הריאלית חילצו אותי מהתופת הרגשית. נאלצתי לעבור, באמצע י"א, למגמה סוציולוגית־כלכלית, וחיי השתנו ללא הכר. היו לי חברים. איש לא דאג להשפיל אותי. הפחדים שככו. המתעללים התרחקו, לפחות עד הטירונות. אבל זה כבר סיפור אחר.
 
ההשלכות היו קשות וקטלניות. הם פצעו את לבי וצילקו את נפשי. במשך שנתיים הייתי הולך ברחוב ומביט לאחור מחשש שיופיעו לפתע. שנים רבות אחר כך, עמוק לתוך גיל 30 ו־40, כשכבר התחתנתי והקמתי משפחה והגיעו הילדים, הם שבו והופיעו בסיוטי הלילה שלי. הפעם השבתי להם כגמולם. חבטתי בהם עד זוב דם. אבל זה היה, אתם יודעים, מעט מדי ומאוחר מדי, רק בחלום.
 
לפני מספר שבועות פגשתי אחד מהם כאן, בהוד השרון. הוא היה חביב למדי. זה היה מוזר. מהכעס, לכאורה, לא נותר דבר. או שכן, לא חותם על זה. מעניין מה היה קורה לנערה ההיא אחרי 30 שנה. איך הייתה מגיבה אל מול הנערות, או הנערים, שעשו את מה שעשו לה. מה הייתה אומרת להם. האם הייתה חזקה מולם.
 
לעולם לא נדע.