רחלי רוטנר היא מסוג הנשים שמלחיצות אותי. אני לא מכירה אותה באופן אישי, אף על פי שנפגשנו פעם או פעמיים, ואני די בטוחה שהיא ובעלה (שפעם, מזמן, עשה לי לינץ' קטן ברשת בגלל טור שכתבתי), אריאל וייסמן, לא ממש מחבבים אותי (למען האמת, רוב הסיכויים הם שאין להם מושג מי אני בכלל, אבל פרנויה עובדת באופן הזה שבו היא מתעלמת מנתונים מציאותיים). רחלי מלחיצה אותי כי היא מצחיקה מאוד, שנונה וסופר אינטליגנטית, באופן שכובש את הקוראים שלה ואת אלפי העוקבים שלה ברשת. באופן שגורם לי, ככותבת, לקנא בה קנאה עזה. בנוסף לכל זה, היא גם קומיקאית מחוננת ואמיצה, באופן שגורם לי, כקומיקאית וואנבי, לקנא בה עוד קצת.
זה כמובן לא אטרקטיבי במיוחד, להודות שאת מקנאת במישהי, שבאופן משונה וערטילאי היא סוג של קולגה שלך (שתינו כותבות בגופי תקשורת, אלא שאת הטקסטים שלה אנשים באמת קוראים), לא מסוג הדברים שעושים בתקשורת - כי להודות בקנאה, זה להודות בחולשה, והרי כולנו אנשים שופעי ביטחון ויציבות נפשית ולכן בחרנו במקצוע שופע הביטחון והיציבות הזה. אלא שאני מרגישה אמיצה במיוחד בעת כתיבת השורות האלה - וזה לגמרי בזכות רחלי. הפוסט שכתבה השבוע על ינון מגל עוד ידובר רבות בשבועות ובחודשים הקרובים. כבר בשעות הראשונות לפרסומו הוא הגיע לאלפי שיתופים ולייקים, ולמאות תגובות. בעקבותיו, אישה נוספת העידה על כך שמגל הטריד אותה מינית, ויש לי תחושה שהפרשה הזו עוד תגיע לתלונה רשמית במשטרה.
משהו מוזר קורה לך, כמתבוננת מהצד, כשאישה אחרת אוזרת מספיק אומץ כדי להעלות פוסט שאין לדעת מה יהיו תוצאותיו. האם הוא יסתכם בנפילתו של מושא הפוסט (מה שלא יהיה הדבר הנורא בעולם בהתחשב בסיפורים שנחשפו על אודותיו בימים האחרונים)? איזה סדר גודל של עליהום היא תצטרך לספוג בדרך? כמה תגובות של טרולים עילגים וחשוכים יוטחו בה תוך כדי הדבר?
אני מניחה שאצל כל אישה, במיוחד בתקשורת, מתבשל פוסט כזה בבטן, על הבכיר ההוא שזרק לך הערה או נגע בך, או גישש בניסיונות לבדוק אם יוכל לגעת בך, ואת מתה, משתוקקת, לחשוף אותו כבר שנים או חודשים, והדחף הזה מגרד לך באצבעות מפעם לפעם, אבל את לא מעזה, כי הוא איש חזק ומקושר ולכי תדעי איזו השפעה תהיה לפוסט כזה על המשך הקריירה שלך, או פשוט עלייך.
רובנו מפחדות, רובנו מעדיפות לקבור את זה עמוק ברפרטואר ההטרדות המיניות שספגנו לאורך חיינו (כיף להיות נשים), להגיד לעצמו “נה, שטויות, הוא עושה את זה עם כולן" או, כמו שרחלי מתארת בפוסט שלה על מגל, “זה הוא, הוא כזה". ואז מגיע פוסט כמו זה שרוטנר העלתה, ומול האומץ שלה את חושבת לעצמך: למה בעצם שגם אני לא אחשוף את מי שהטריד אותי?
"אני לא בחורה שנבהלת בקלות או מתרגשת מחוסר טקט של אנשים, אלוהים יודע שגם הטקט שלי לא משהו. לכן כשפה ושם ינון היה אומר לי משהו כמו 'את צריכה להתלבש יותר סקסי לתוכניות שלך, שתיראי יותר כמו ספרנית מסרט פורנו', זה לא ממש הפריע לי. נו, זה ינון השובב שלנו! תמיד חושב איך להפוך דברים לסקסיים באתר! איזה מצ'וגע!", כותבת רוטנר בפוסט. "ובכל זאת, כשהוא התיישב צמוד אלי בספה בזמן מסיבת הפרידה שלו, לכבוד עזיבתו את וואלה לפוליטיקה, לא ראיתי את זה בא. 'תגידי', לחש לי, 'גם את הרגשת את המתח בינינו כל הזמן הזה שעבדנו יחד?'
'מתח? לא'. כאמור, בעיקר התבדחנו פה ושם, בקושי היו לנו שיחות אמיתיות.
'מוזר, אני תמיד הרגשתי מין מתח מיני כזה בינינו, לא שמת לב?'... האמת היא שעכשיו אני יכול להגיד לך את זה, כי אני כבר לא הבוס שלך', המשיך הטיהי לשורר, 'אבל כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך. מסתכל עלייך וחושב על הציצי שלך והתחת שלך. וגם הייתי מדבר עם אחרים על זה הרבה, על הציצי והתחת שלך, כמה שהם מחרמנים אותי'".
הפוסט של רחלי הוא לא רק על חשיפת פרצופו האמיתי של מגל, ואני בספק אם מדובר כאן בשיימינג שנעשה מתוך מניע נסתר (תחושת בטן שהיא לא טיפוס כזה). הפוסט של רוטנר עוסק, מעבר לכל, באומץ. האומץ לשלם את מחיר החשיפה (שנשים משלמות לא פעם, כמובן שלא בצדק), האומץ לספוג את הזעם והתגובות שעוד יגיעו בעקבותיו והאומץ לפרסם טקסט כזה, בידיעה שהרבה מאוד אנשים, מצומצמי חשיבה, לנצח יתייגו אותך כזו שכתבה את הפוסט ההוא על ינון מגל.
אבל האומץ הזה שלה גורם לאמת להרגיש כמו כלי לגיטימי לשימוש ברשת. לכתוב את האמת, ולשלוח אותה לחלל הווירטואלי ולדעת שכל פידבק שיגיע, לא יהרוג אותך. להפך, האמת שלך כנראה תעזור לנשים אחרות לכתוב את האמת שלהן, בכל נושא, ואולי אם תעשי את זה, בעוד כמה שנים האמת כבר לא תיתפס כאקט של אומץ. היא תיתפס כאקט יומיומי ולגיטימי, בעולם שבו מעדיפים לא לכסות ולא לכסת"ח. אם העולם שלנו אי פעם יהיה כזה.