בציבור השפוי במדינת ישראל (יש כאלה שמכנים אותו "שמאל") יש כל מיני עופות, שמקרקרים בכל מיני קולות את התובנות המרעישות שלהם.
יוסי שריד, שיותר מכל עוף וציפור דמה לתרנגול הודו על קמטוטיו, היה הזמיר שבחבורה. יותר מכולם, בוודאי מאלה שכותבים, מדברים, מדבררים, שרים, מקללים ושאר מחזות על הבמה הציבורית, שריד היה גם מגדולי העושים. לא רק במילים ובמשפטים ובכושר שכנוע שסחף ודחף לפעולה ציבור שלם, אלא בעבודה הדפוקה והאפורה של עסקנות יום־יומית, שהיא המפתח להבנת המכניזם שמאחורי קבלת ההחלטות. תחילה במפא"י, שם היה ילד הפלא של פנחס ספיר ונחשף למציאות שמאחורי המפא"יניקיות הקשוחה ותרבות שלטון האנ"ש, ועד סרבנות השטחים של גולדה, פרס, רבין ושות' במפלגתו, המערך.
מ־77' עד 84', כאשר היה באופוזיציה, היה שריד דובר השפיות שהתנגדה למלחמת לבנון ולחבירה לממשלת הימין. ב־84', כשהוקמה ממשלת האחדות של שמיר, פרס ורבין, פלט את עצמו מן המטוס שהיה בדרכו למעלה במפלגה גדולה, שם סומן לגדולות, וחבר לשולמית אלוני ברצ, שהייתה רסיס פוליטי בהתהוות. תחשבו על ארדן, אקוניס, רגב, דנון עוזבים את הליכוד ומצטרפים לפייגלין. אפילו גדעון סער, שכביכול עזב, עשה זאת כדי לייצר לעצמו פלטפורמה לחזור ולהתמודד על ראשות הליכוד.
בהמשך חבר למרצ, שבה שולמית אלוני הייתה המלכה ללא עוררין, שירת בממשלת רבין השנייה כשר לאיכות הסביבה, וניהל מאבקי אגו מול הגברת הראשונה אלוני, שהייתה שרת החינוך ופרשה לאחר מפלה מוחצת בבחירות. כמנהיג מרצ אחרי אלוני כיהן שריד כשר חינוך בממשלת ברק. רשימת הישגיו הם כל אותם נקודות ומקומות שהליכוד והבית היהודי מנסים להשמיד כיום. הפחתה ניכרת בשכר הלימוד בהשכלה הגבוהה, הכנסת טקסטים של משוררים ערבים לתוכנית הלימודים, קידום משמעותי בתקציבי חינוך לפריפריה, ועוד עוגנים בהבנה ובהתחברות למציאות שאנחנו חיים בה.
ב־2001, אחרי בחירת שרון לראשות הממשלה, הפך שריד ליו"ר אופוזיציה לוחמני שניסה בתמימות נזעמת להחזיר לאחור אלקטורט סרבן ודמוגרפיה מתפרצת. ב־2003 נחלה מרצ בראשותו מפלה מוחצת והוא התפטר מראשות המפלגה. הוא משך עוד זמן מה בכנסת, ופרש ב־2005 כדי לנהל מול העולם הפוליטי החדש דיאלוג ארסי ועוין. הייאוש היה אצלו תוכנית עבודה, והסיבות היו, למזלו, בשפה שמתנקשים פוטנציאליים כלל לא הבינו.
לא ניהלתי עם שריד "מערכת יחסים". הקטע בינינו היה מבוסס על הבנה גמורה מי אנחנו ומה צריך לעשות בכמה "פרויקטים". באחד מהם יש לי חוב אישי. ניהלנו קשר חשאי עם נציגי ערפאת באירופה בשנים 76' ו־77' (כן, גם אחרי עליית בגין). יוסי כאן ואני בגיחות לאירופה. איכשהו, העניין דלף לצמרת הקיבוץ הארצי והתחוללה שם מהומת אלוהים. הנהגת התנועה באותם ימים - מאיר יערי ויעקב חזן - הייתה נאמנה למדיניות שראתה באש"ף אויב ובערפאת דמון.
הזמנתי לחדרי (בקיבוץ אז לא היה בית אלא "חדר") כעשרה "בכירים במשק", רובם חברים קרובים. יוסי, אמרתי לשריד, אין ברירה, צריך להסביר לקיבוצניקים מנין משתין הדג בצמרת התנועה. או משהו בסגנון. יוסי הגיע כמו חייל, ישב שעות עם אביטל גבע, אבישי גרוסמן, אורי ליס וכל השאר, והסביר שלא כל מה שחזן אומר הוא דבר אלוהים חיים, וכי גיחות החסמבה התכופות שלי לאירופה יביאו את השלום. אם לא מחר אז מחרתיים. או משהו בסגנון.
יש אי מי גבוה מאוד שתומך ביוזמה (אולי התכוון לספיר, אולי לאלוהים), אמר לנוכחים, וסייע לפטור אותי מעונשם של טריבונלים תנועתיים. אז תודה קטנה על הקטנה הזו, יוסי, ותודה גדולה על הכישלון המפואר במלחמת בני אור בבני חושך.