אין לי כמעט תמונות מהתיכון. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבכיתה י׳ שלומי שכנע אותי להסתפר קצוץ ואשכרה הקשבתי לו. תמונות של התספורת הזו לא תמצאו, אבל את הצרות של התיכון אני זוכרת היטב גם בלי תמונות: החצ׳קונים, מושא האהבה שרצה בכלל את החברה, הצופים שבאו על חשבון הלמידה למבחנים והלחץ, אלוהים איזה לחץ. מי אלה בכלל מנהיגי העולם שמתיימרים לטבוע בקבלת החלטות לעומת תיכוניסט אומלל שרק רוצה להגיע לצבא בשלום. ואז לעבור גם אותו. אני יודעת שזו לא דעה יותר מדי פופולרית היום, אבל לרגל ״יום המורה״ שצוין אתמול, החלטתי להקדיש את הטור השבוע למלווים הלא מוערכים מספיק של התקופה המתוסבכת הזאת וגם לזו שקודמת לה - בית ספר יסודי זה גם לא גן של שושנים. סתם, זה כן.



אני מתגעגעת לגלי. גלי הייתה המחנכת שלי בכיתה א', ועד היום כשאני נזכרת בה אני מרגישה בית. אם דרור רק היה זורם איתי, ככה גם היו קוראים לבת שלנו. הוא פשוט לא היה איתי בכיתה, אז הוא לא מבין את האיכויות שמגיעות עם השם. יש משהו מרגיע בידיעה שיש בעלבית במקום. אתה נכנס לכיתה ואתה יודע שיש מבוגר אחראי שנותן לך גם ביטחון וגם מפגין כלפיך חיבה. לך תמצא את זה במערכות שאתה משתייך אליהן בשלבים מאוחרים יותר בחיים.



לא הייתי בכיתה כבר הרבה זמן, אבל השמועה מספרת שהביטחון הזה קיים היום בעיקר כשהמורים לוקחים אותו לידיים שלהם בכוח הכריזמה או האסרטיביות. יותר מדי גורמים מנסים לקחת להם את הכוח הזה מהידיים, וזה בטוח לא מיטיב עם הילדים. אני לא פסיכולוגית ילדים דגולה אבל זו ההרגשה שלי.



דמיינו לעצמכם ממשלה ששריה מרגישים שהסמכות שלהם נלקחת מהם על ידי גורם זר - שרים ממשרדים אחרים, ראש ממשלה שמגביל את היקף השליטה שלהם, בתי משפט שמבטלים החלטות שלהם. נכון, איזונים ובלמים חייבים להיות בכל מערכת טובה, אבל לפי כמה סיפורים מהעיתון, מקבוצות פייסבוק שאני חברה בהן ומפינות ההורות השונות בכלי התקשורת, נראה שההורים לקחו את העניין הזה צעד אחד רחוק מדי.



כשהילדים לא מצליחים זה בגלל המורים, כשנדרשת מהם משמעת זה בגלל קשיחות יתר ואי הבנה בסיסית של המורה את הילד, כששיעורי הבית רבים לא ברור למה ההורים צריכים ללמד את הילדים, כששיעורי הבית מעטים לא ברור למה צריך לשכור מורים פרטיים, למען השם. קשה מאוד לנצח במערכת החינוך היום. עוד לא התחלתי לדבר על הטלפונים הניידים בכיתות.



אנחנו מפקידים את הילדים שלנו בכל בוקר בבית הספר, כי אנחנו סומכים על הצוות שישמור עליהם, אבל שוברים לצוות את המילה פעם אחרי פעם כשאנחנו בטוחים שהנסיכים/קיסרים/שליטי היקום כולו אצלנו בבית מחזיקים באמת המוחלטת. הורים בהפרעה. כמו בכל מערכת, כמו בכל מוסד, על עץ חג המולד הזה יש כדורים מנצנצים יותר ויש כאלה שפחות. אף פעם לא מומלץ ללכת בעיניים עצומות אחרי אנשים, ובמיוחד אחרי כאלה שמתיימרים להנחיל ערכים לילדים שלנו כשאנחנו לא בסביבה. צריך לבדוק אותם, צריך להיות נוכחים. הם צריכים להיות אנשים מיוחדים כדי שנסמוך עליהם שהילדים שלנו לא יסיימו כרוצחי המונים. החדשות הטובות הן שעל רובם המוחלט אפשר לסמוך עם חיוך גדול ושקט בנשמה, אז למה לא נותנים להם לעשות את העבודה שלהם?



צריך להיות חתיכת טיפוס כדי לקחת יצירת אמנות של מישהו אחר ולנסות לשפר ולשפצר אותה, לחטוף אש מהיצירה עצמה, לעתים קרובות גם מידי היוצרים שלה ועדיין להרגיש שעשית משהו טוב עם החיים שלך כמו גם עם שלהם.



אני זוכרת את כל המחנכים שלי - מי שהשפיע יותר ומי שפחות. את ורדינה, המורה שלי לתנ״ך, שהייתה הראשונה שהצליחה לגלות לי את הקסם בספר הזה. אני זוכרת את שמשי, שלימד אותי בשיעורי מדעי המדינה כל מה שאזרח צעיר במדינה הזו צריך לדעת על איך המקום הזה עובד ועל הרעיונות הפילוסופיים של מדינה דמוקרטית מתוקנת. רותי יושבת לי בראש בכל פעם שאני מעדיפה להיות בטטה מאשר לעסוק בפעילות גופנית מינורית שתשפר לי את תוצאות בדיקות הדם, ואורי גוטהלף, 14 שנים אחרי התיכון, עדיין נוזף בי במאחורה של הראש שלא לוותר לעצמי - לא במתמטיקה ולא בכלל בחיים.


לא כולם מצוינים במערכת החינוך, אבל אלה שכן - משנים לך את החיים. באמת, לא כקלישאה.



אם ההורים שלי היו אומרים שכל המורים מדברים שטויות, אני מניחה שזה גם מה שהייתי זוכרת מבית הספר. זה מה שהייתי לוקחת לחיים: כולם מדברים שטויות. רק אני צודקת, רק אני מבינה, רק אני יודעת ושאף אחד לא יספר לי סיפורים אחרים. איך אפשר ללמוד ככה?



ילדים זה שמחה (לא משנה אם אתם מצביעי כולנו או אחרים), ומורים טובים הם שמחה גדולה לא פחות. ״יום המורה״ שמח, מורים יקרים, אתם גיבורים אמיתיים.