בחירות 1996 מתויקות בתודעתי כעצובות, מפתיעות ומדכדכות יותר מכל מערכות הבחירות שעליהן כתבתי. מי מאיתנו שהגיע אליהן שלא ממחוזות האובייקטיביזם השיפוטי אלא בתחושה שפרס הניחומים שמגיע לנו על רצח רבין הוא לראות את שמעון פרס כראש ממשלה ממשיך במעשה השלום, לא צפו את ריסוק האברים הקולקטיבי מגיע והתנהלו זחוחים למדי ואופטימיים חלקית למרות גל הפיגועים המזעזע והרקורד האומלל והמוכח של פרס בתבוסות מרהיבות.
באותה שנה, כמו בבחירות אחרות, קלעתי עצמי לסיוטו של כל עיתונאי והתחייבתי למדור בחירות - הפעם בלי אמנון דנקנר שסגירת “חדשות" הפרידה בינינו - “במושב האחורי" שמו. נסעתי עם כולם אבל את המפגש הבלתי נמנע עם יוסי שריד דחיתי. הוא היה אחד האנשים שחששתי מאינטימיות מאולצת בחברתו. החיים הפגישו אותנו פעם אחת בלבד, סביב שולחנה של משפחת דנקנר, במושב לצים קולני ומרוצה מעצמו שהתגלגל לסיפור קצר מאת דנקנר על בני הזוג גרינברג, התמוהים והשקטים, שנקלעו לארוחת ערב שבת עם שחקנים מסדר הגודל הדעתני והקולני של שריד, ירון לונדון, גדעון סאמט, יגאל תומרקין ואחרים.
הכתבה ההיא עם שריד מוגשת כאן כפי שהתפרסמה במקור, לפני כמעט 20 שנה. לא רציתי ואיני יודע לכתוב על המנוח. נדמה לי שיש דבר מה חיוני ומיידי בפגישה עם המת בחייו, בשיאו וכפי נתינתו.
###
שפת הגוף של יוסי שריד שידרה השבוע את המצוקה הגדולה שאליה נקלעו מרצ והעומד בראשה; את ההתכווצות הצפויה בכביסה מ–12 מנדטים דינמיים ונחשבים, לשישה נעלבים ודחויים; את התחושה שימי השרדונה והפסטו של המפלגה הכי יאפית במזרח התיכון חלפו וכעת יעבור האקשן מרחוב שינקין לבני ברק; את המפלה הידועה מראש שאפילו צוות פסיכולוגים שישב על המדוכה בניסיון להסביר לצוות ההיגוי מה בדיוק לעזאזל קורה כאן - לא הצליח לפצח; ובעיקר את צחוקה החלול, המרושע והמעט וולגרי של השרה שולמית אלוני, המדהד במלוא שמחתה לאיד מכל מסך טלוויזיה ומכל מקלט רדיו.
רק לי נדמה שהצחוק של גברת אלוני מרושע ומהדהד במיוחד? שאלתי את שריד שעה שעמד במטבחון הקטן בבית מפ"ם בתל אביב והכין לעצמו קפה שחור בכוס קלקר. “נדרתי נדרים מעטים בחיי", השיב שריד, “ואחד מהם הוא לא לומר מילה על הגברת אלוני".
שאני אומר ואתה תאשר או תכחיש?
“לא יעזור לך. לא אומר עליה מילה".
גם בימים כתיקונם שפת הגוף של שריד אינה מוצג קל למומחים. הוא מזן המכווצים פנימה, כמו אלה שקיבתם גורמת להם מיחושים עזים. לעתים משתחררת ידו בסגנון המוכר והאהוב של ג׳ו קוקר. הוא מסוגל להחזיק את ראשו ב–1,001 תנוחות אקרובטיות שונות. אבל השבוע יוסי שריד לא היה נינוח. רק כאשר היטלטלנו על דרך טרשים תלולה ועקלקלה, המובילה ליישוב עין חוד על פסגת הכרמל, נפרמה קצת ההתכווצות השרידית. חיוכו המפתיע - אינני מכיר מישהו שהחיוך כה לא אופייני לו וכה כובש במתיקותו - האיר את הספארי. הנוף, באמת, היה נפלא. עננים אפורים נחו על הכרמל. רקפות, כלניות וסביונים ליטפו את הסלעים - ושריד זרח מאושר. בתל אביב ירד גשם סוחף. קל היה להבחין כי גשם יורד גם בתוך יוסי שריד.
ב–1996, אחרי 23 שנות שירות בכנסת, כשהוא אחד מוותיקי הח"כים, אי שם ליד שמעון פרס מבחינת הוותק, נותר שריד מנהיגה הבלתי מעורער של מרצ המעורערת. היריעה תקצר מלהסביר מה קרה למרצ, או גרוע מכך, מה יקרה לה בבחירות. אבל אחרי כמעט ארבע שנים של חיבוק אמיץ, כמעט חיבוק מוות, עם מפלגת העבודה, נדמה כי מרצ נבלעה במטמורפוזה אומללה בתוך המפלגה הגדולה שאימצה את דרכה, מצצה את לשדה וירקה אותה כמו קומביין שלקח את הכותנה וגרס את הגבעול.
עבור יוסי שריד, שתמיד היה הקצפת של הפוליטיקה הישראלית מבחינת איכותו, צדקת דרכו ונחישותו, זו טרגדיה כפולה. יש חשש שהקצפת החמיצה. המוסר האישי שלו אסר עליו לשעות להצעה להתפרק מנכסיו התנועתיים ולחזור הביתה, כלומר לעבודה, ואילו הסקרים מראים כי מרצ תתקשה לשמור על כוחה.
זו טרגדיה יוונית קלאסית. שריד המריץ את רבין ופרס, היה איש סודם בתרחישי אוסלו הרבה לפני בכירים בעבודה, אבל לארץ המובטחת הוא יגיע עם גייסות מדולדלים ופצועים, מנהיג של תנועה שעמדותיה נשאבו ממנה והותירו אותה כלי ריק. שריד שונא את התרחיש הקשה הזה. כל כך שונא, שהפעם היחידה שבה הרים את קולו, יותר יבבה צווחנית מאשר קובלנה, הייתה כאשר נגענו בנושא הכיווץ.
“אני לא מבין מה רוצים מאיתנו" - התרעם שריד על בורחי מרצ - “רוצים ערבים ורוצים נשים ורוצים מדינה פלסטינית ועמדה תקיפה נגד כפייה דתית וחוקי יסוד וחירות האזרח, אבל מצד שני מסבירים לנו שככל שהם תומכים בעמדותינו הם אינם יכולים לבחור בנו, כי צריך לחזק את העבודה ואת פרס, כאילו שזה אותו דבר. מה הם רוצים, שדדי צוקר, אולי הפרלמנטר הגדול בכנסת, יידחק למקום העשירי כדי לרצות את כולם?".
“כל עניין הסקרים מרתיח אותי", אמר שריד שהיה בשוונג. “אף אחד לא מצטט את הסקרים שנותנים לנו 7־8 מנדטים. כולם יודעים לצטט את הסקר של 6 מנדטים. אתה יודע מה זה מזכיר לי? שאף אחד לא כתב מעולם שהייתי שלוש שנים בקריית שמונה. שנה כן, שנתיים אולי, אבל שלוש שנים, כפי שהיה, אף אחד לא זוכר?".
הבעיה של שריד היא שמצב הדברים הנוכחי ניווט אותו לעמדה של דיקטטור. קשה לנחש עד כמה חשק שריד בתפקיד המכעיס וכפוי הטובה הזה בעצמו ועד כמה תומרן אליו מכורח הנסיבות, אבל כולם במרצ יודעים כי דבר לא יוכרע ללא שריד. לא קמפיין הפרסום, לא התנהלות המפלגה עד הבחירות ולא הרגע המביך שבו תשב מרצ חלשה בבית ותחכה לטלפון משמעון פרס, שעה שכל ילד יודע שפרס מעדיף קואליציה עם מפד"ל חזקה על פני ברית עם מרצ חלשה.
התסכול הזה היה יכול להעסיק סוללה של פילוסופים, פסיכולוגים ופרופסורים למדעי המדינה חודשים ארוכים. הדיון מרתק ומתישהו אחרי הבחירות יהיה מי שינסה לקיים אותו. אבל כרגע נראה שכדי שמרצ תיחשב לבת ברית ראויה אחרי הבחירות, היא חייבת לשכנע את בוחריה לשוב הביתה. בוחרי מרצ עדיין אוחזים בדעותיהם היוניות, אבל מבחינות רבות הם “נוער הנרות". בוכים על רבין ויצביעו עבודה.
בישיבה של מטה ההסברה של מרצ למחרת הפריימריז, נראה חדר הישיבות בבניין מפ"ם הישן בתל אביב, כמו קפה "תמר" בשינקין, כאשר מכונת האספרסו מקולקלת. דווקא יאיר צבן, פוליטיקאי אציל רוח שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, ניסה להפיח רוח חיים בישיבה. אנשי משרד הפרסום של מרצ הניחו אותו בוקר את הצעותיהם לקמפיין שמרצ מבקשת להתחיל היום ולנהל ברציפות עד ערב פסח. אחרי הצצה אחת בפרזנטציה, הסיר שריד את משקפיו. ללא משקפיים מתקשה שריד לראות את קצה אפו. כאשר הוא קורא, הוא מקרב את הנייר אל פניו לטווח שלאנשים רגילים היה גורם לפזילה קשה.
אבל גם ללא משקפיים אפשר היה להבין שלא הוצגו שם מודעות מנצחות. אינך יכול להמריץ את הדם הבוגדני בעורקי מצביעי מרצ עם ססמאות כמו “במפד"ל חוגגים" ו"השלום עף מהידיים". לעולם אל תפרסם את עצמך תוך כדי ציון שמו המפורש של היריב ואל תהמר על קמפיין שלילי כמו “השלום הולך לאיבוד". בוחרים רוצים תקווה ורוח יחידה ולא קתרזיס. אילו הייתי משרד הפרסום, הייתי ממהר חזרה לשולחן השרטוט ומזעיק את הקופירייטרים.
“אל תדאג", הבטיח לי שריד, “אני לא טמבל. המודעות האלה לא יתפרסמו".
יוסי שריד. צילום: פלאש 90
שריד התחיל את הבוקר באולפן בתל אביב של רפי רשף שהזמין אותו ב–06:50 כדי לעזור לו לסכם את הפריימריז של העבודה. שריד הובהל לאיפור באיחור מסוים, הוחש לאולפן ומצא את עצמו יושב ליד הפרשן הפוליטי החדש גיל ביילין, בנו של השר יוסי ביילין, שלא ויתר על הג׳ל בשיער גם בזריחה. אני חושש שהזיווג הזה, בנו–של אחד השרים המוצלחים בממשלה היה מעט מעליב, מה גם שבאולפן הפריימריז ישב ניר ברעם, בנו של המנצח עוזי ברעם. שריד ישב שם 40 דקות ברוטו, אמר שלושה משפטים נטו ונאלץ להקשיב לניתוחים המלומדים של בני השרים. אם רפי רשף היה בנאדם, הוא היה מזמין את בנו של יוסי שריד ולא את השר עצמו. יש גבול לכל תעלול.
“בכלל", אמר שריד כאשר נבלענו במכוניתו ויצאנו צפונה, “כל הכיסוי הטלוויזיוני מוגזם לדעתי. עשרות שעות שידור, אולפנים פתוחים, מעט תוצאות אמת. מי צריך את זה? אני למשל, לא מביט בזה. אתמול צפיתי בערוץ 8. תאמין לי שהיה הרבה יותר מאלף מהפריימריז".
אני לא אוהב שחובטים לי במצח הנמוך עם ערוץ 8, מפלטם של המשכילים. מה ראית, שאלתי, סרט תיעודי על הגירת הלווייתנים?
“תתפלא", אמר שריד, “ראיתי את פלויד מטגן דגים באומבריה, איטליה. זה היה מרתק. כל התבלינים שהוא מוסיף, הקונספציה של התוכנית, ההומור שלו, זה נראה כל כך טעים, שהדגים כמעט קפצו מהמחבת".
הרעיון שמי שנראה כשר האנורקטי ביותר בממשלה מוכר לי את חיבתו לתוכנית הבישול המפורסמת של ה–BBC, דווקא היה משעשע. גם כאשר התעקש שריד למצוא את המסעדה הערבית הקטנה, ממש צריף, בתחנת הדלק מול הכפר מג׳ד אל־כרום ולא היה מוכן להתפשר על פחות, גיחכתי. הנחתי כי שריד עושה לי פוזה, אבל אחרי שיחה ארוכה בענייני אוכל, גיליתי שהוא מכיר את כל המסעדות הטובות בארץ, בעיקר את הנידחות והסודיות שלא כותבים עליהן. בסוף הוא מצא את החומוסייה. לא רק שמצא, על הקיר היה צילום גדול שלו מחובק עם בעל הבית. כמובן שעשו לו כבוד גדול וכולם במג׳ד אל־כרום, כולל עוברי אורח, יצביעו מרצ, אבל העיקר: המסבחה הייתה מצוינת. הייתי יכול לשבת שם עוד שעה, מה גם שמנה אחת מסבחה זו לא בדיוק ארוחת צהריים למבוגר, אבל שריד ניגב במאמץ רב חצי צלחת חומוס וחזר למכונית.
הדברים הכי נחרצים במרצ, נכון לרגע זה, הם צחוקה החלול של השרה והססמה הלא ממש מנצחת והמעט תלותית - “פרס–מרצ". את הרעיון קיבל שריד מחבר פרסומאי ובינתיים הוא נתלה בו כמו בגלגל הצלה שנותר מטביעת יאכטה.
שריד טוען שחייבים להבהיר לבוחר שעליו להצביע פרס כדי לקבל ראש ממשלה ראוי ולהצביע מרצ כדי שראש הממשלה הנבחר לא יודח לפשע. מה ששריד אומר, וזו בדיוק הנקודה שבה מסתבך הדיון באזור הדמדומים שאליו נקלעה מרצ, זה שבין נתניהו לפרס הוא מעדיף את פרס, אבל אין ערובה שפרס יעדיף את מרצ. כדי להגיע לחופה צריך חתן, כלומר פרס, וצריך כלה עם נדוניה, כלומר מרצ. לכלה ענייה במנדטים שהסקרים צופים לה דיאטה רצחנית, אין מה להציע לפרס. הוא יעדיף ריבה כשרה וחסודה מבית שומר מצוות על פני שינקינאית דקיקה.
כדי לקרוץ לפרס - ששריד מעריך שסיכוייו להיבחר טובים, אלא אם כן, אתם יודעים, בלי לפתוח פה לשטן - על מרצ לשמור על כוחה. אבל מהסקרים עולה שתומכיה ומי שבחרו בה בבחירות הקודמות, רוצים מרצ חזקה בלי להעניק לה את קולם. זה לא כל כך נחרץ וסופני כמו שזה נשמע. עדיין נותרו חודשיים לשנות את רוע הגזירה, אבל יוסי שריד חושש שהוא זקוק ל–30 שניות אישיות עם כל בוחר של מרצ כדי להסביר את המצב, וזה לא ריאלי. שריד משתדל לא לבטא את מפח הנפש שלו במילים מפורשות, אבל אפשר להבין ממנו שהוא מרגיש שהשתמשו בו. קשה לו להודות בעובדה שיחסי עבודה–מרצ לא תמיד זכו לאישורם של בוחריה.
“מצד אחד", הוא אומר, “עזרנו למימוש חלום היסטורי מתוק של רבים. מי היה מאמין שעוד בחיינו נראה הסכמי שלום כה רבים. הרי בינינו לבין עצמנו איחלנו את העתיד הזה לילדינו, ועובדה שהוא קרה לנו. בשם השלום הזה, בשם מדיניות השלום הנחושה, לא ויתרנו על עמדותינו. יכול להיות שלא הרצנו אותן במהירות הראויה. יכול להיות שלא הגענו להישגים גדולים בנושאים המובהקים של מצביעי מרצ שאינם שלום. אבל עובדה שלא הייתה כפייה דתית. שהסטטוס–קוו לא השתנה. שהעברנו חוקים כה רבים עד שהשופט אהרן ברק, שבורר את מילותיו בקפידה ובקמצנות, אמר לאחרונה שגוף החוקים החדשים מצריך מחשבה האם לא קמה לנו כאן חוקה קונסטיטוציונית".
כיוון שהוא יוסי שריד, לא האיש הנוח והרגוע בעולם, לא איש קל, דעתן גדול ומכיר בערך עצמו, אם הוא לא יחזיר אותם בטוב, הוא יחזיר אותם ברע. שריד לוקח על עצמו סיכון מחושב. לבוחרי מרצ קשה להתחנף. אם שכלם והגיונם נטשו אותם לרגע, הוא יחזיר אותם לקרקע המציאות. בסדר, הוא אומר, תצביעו עבודה ופרס. פרס זה טוב. עבודה פחות. תקבלו מפלגות דתיות חזקות ומפתות ומפד"ל חוגגת.
זה לא הגיוני, אני מעיר לו. אם מרצ דולפת, היא דולפת אל עבר העבודה, לא לימין.
“זה נכון, אבל אני לא רוצה שמרצ תדלוף. עשינו דברים גדולים בממשלה הזאת. היינו שותפים למהלכים נדירים. תמכנו ללא עוררין. נשכנו שפתיים, אכלנו קש, אבל לא איימנו ולא ברחנו. נכון שהגוש החוסם היה קטן, אבל עובדה שהוא חסם כמו גדול".
המרצתם את רבין?
בכל הקשור לרבין, מגלה שריד - שלא הגיע לרבין מאהבה גדולה - נוסטלגיה, חיבה ומלנכוליה מידבקת. קודם הוא שותק ותולה את עיניו בגג הוולוו. את הנוף איננו רואים משום שעל השר שריד נגזרו חלונות מוגפים. אחר כך הוא נאנח. אחר כך נדמה שמשהו משבש את ראייתו, אני לא רוצה לנחש מה.
“אני לא יכול לטעון שרבין לא היה מגיע לעמדותיו היוניות בלעדינו. אני ראיתי אותו נאבק, מחליט, יוצא לדרך קשה תוך חיבוטי נפש גדולים. זה היה קשה, אבל הוא הגיע לזה לבד. אינני חושב שמישהו היה יכול להשפיע עליו אלמלא החליט מה שהחליט. אני רק יודע שטוב שהיינו לצדו. ואני שמח על הזכות האישית שנפלה בחלקי להיות איש סודו ומקורב אליו באותם ימים קריטיים. הרי הוא לא היה חסיד גדול שלי. אבל ברגע שהוא קירב אותי, בזה נגמר העבר".
קשה שלא להתרשם שחלק גדול מהמצוקה של מרצ נובע ממה שנראה כיחסו של פרס אליך ומהחשד שלכם שנטיית לבו הטבעית תהיה להרחיב את הקואליציה, גם על חשבונכם.
“אני לא מתכוון לאפיין את יחסי עם שמעון. אני יודע שהוא לא יכול להאשים אותי שהעברתי את נאמנותי ממנו לרבין. יחסי עם שמעון היו טובים וידועים הרבה לפני שהגעתי להרמוניה עם רבין. גם לא נאלצתי להעביר נאמנות, כי הגעתי לממשלה בנקודה ששניהם היו בתהליך של השלמה והתקרבות. היו ימים שנאלצתי להתרוצץ בין שניהם, אבל עשיתי את זה באהבה".
רצח רבין השאיר את מרצ פצועה בשטח?
“רצח רבין הרג את רבין. הוא חסר לי. אבל התגובה הרגשית לרצח שיבשה לזמן מסוים את הראייה המפוכחת. אחר כך באו הפיגועים שלא עזרו, וכעת אנחנו צריכים להילחם מחדש כדי לשכנע. גם אם זה לא מגיע לנו, נעשה את זה".
בעין חוד, אחד מ–40 היישובים הלא מוכרים בישראל, השוכן מעל עין הוד ללא תשתית של מים, של חשמל ושל ביוב וללא כביש גישה, חוץ מדרך עפר שכבר הזכרנו, מנסה שריד לקדם עניינים לפני תום הקדנציה. תוכנית מתאר כבר אושרה והיא מתעכבת בוועדות. היה תמהיל מנומס של כבוד לשר וטענות ענייניות. הורמו טלפונים, הוזזו דברים, נרשמה התקדמות. זה היה מוזר לראות את שריד בנעליים של פואד. חותך עניינים, מוציא ומביא, ממש מאכער. הפקידים רשמו בפנקסים קטנים ושיירת השר נבלעה ביער.
בשביל מה אתה צריך את זה? הרי אתה יכול להישאר ח"כ עד שיבה טובה? למה לך להבטיח הבטחות?
“אני נהנה לפנות את שטחי האש של צה"ל ולהחזיר אותם לטבע. אני אוהב לשמור על הגנים הלאומיים ולהגן על השמורות. אני אוהב בעלי חיים ואני לא אוהב את העיוותים בחיינו, כמו 40 יישובים שאינם מחוברים לתשתית. זה לא התחום שלי, לא העסק שלי, אבל אני רוצה לעזור".
זה היה יפה, אפילו אמיתי וכן, אבל לא נושא על סדר היום. הנושא הבוער היה כיצד משקמים את מרצ, אם בכלל, כיצד לא יחתימו את שריד על תעודת הפטירה של מרצ (עוד פעם הצחוק החלול הזה) וכיצד הוא יצא מהבחירות מחוזק ולא האביר בעל דמות היגון. מתישהו לפני תל אביב, אחרי שהיה ברור כי מיצינו את הדיון בנושאים החשובים, דיברנו על הקשר בין פוליטיקאים לעיתונאים. אני הייתי נגד. שריד אמר שאין ברירה. “את רובם הכרתי עוד לפני שמישהו מאיתנו היה משהו", אמר. “חוץ מזה, אף אחד מהם לא עוזר לי. מקסימום תוקעים לי".
וכיוון שדכדוך בין–ערביים נעים ירד על המכונית, חזר שריד, ברגע של חשיפה, להתקף הלב הכמעט קטלני שלו לפני עשר שנים. הסיפור אינו רלוונטי למרצ, אבל אני אוהב אותו ויש לו מוסר השכל.
“אני שוכב בבית חולים, מחובר לכל הצנרת הנוראה הזאת, מחטים וחוטים יוצאים לי מכל מקום. אני לא יכול לזוז. מרגיש רע. מת לקום, לחזור לעצמי. שעת לילה. ומה פתאום עולה לי בראש, אני נשבע לך, ירון לונדון, שהוא חבר שלי, עומד לפני המקרר שלו במטבח ופותח את הדלת. ירון פותח את הדלת ומהמקרר עולה אור גדול וירון עומד שם וחוכך בדעתו: אני אקח עוף, אולי גבינה, אולי גלידה. ואני שוכב קשור בבית חולים. תוך דקה מההזיה הזאת, הגוף שלי מפסיק לעבוד. התמוטטות מוחלטת. ממש ניתק את עצמו. אני מתעורר עם עשרה רופאים עובדים עלי. עד היום אני לא יודע מה זה היה".
אולי זה מסדרון האור הזה שאנשים שמתו קלינית והצליחו להחזיר אותם לחיים מדברים עליו?
“אולי. אבל זה לא היה מסדרון, אלא מקרר ענק ומואר וירון לונדון חסם אותו".