פטירתו של יוסי שריד הוציאה לא מעט יגון גם מאנשים שממעטים להביע את רגשותיהם ודעותיהם בפומבי (כלומר, כאלה שלא הרבו לעשות כן עוד בתקופה שבה זה היה חוקי להיות שמאלני). אם לנסות ולנסח איזה פוסט כללי, הרי שהמבכים את לכתו של שריד מתחו קו ישר בין הסתלקותו מחיינו, לבין אלה שנשארו בהם, למשל: אורן חזן ומירי רגב, שניים שיותר משהם פוליטיקאים, לפחות על פי המבקרים, הם סימפטום.
עד כאן זרמתי איתם. ממש כשם שלא מעט אנשים בימין השפוי (או לפחות מה שנשאר ממנו) הביעו געגועים לשריד המנוח, יש לא מעט אנשים בשמאל שמתגעגעים לימים שבהם לבני־הפלוגתא שלהם קראו בני בגין או דן מרידור, כלומר - מי שאפשר היה לנהל איתם ויכוח תרבותי, גם אם מר ונוקב על עתידנו במקום הזה, בלי שאחד יהפוך מיד לפאשיסט והשני לבוגד.
אבל למתוח קו בין שריד המנוח לחזן יבדל"א (שאני מקווה שאת רובם יעשה הרחק מתפקידים ציבוריים) זה קל מדי. האמת? למתוח קו ישר בין שריד הפרלמנטר לבין לפחות 100 מתוך 120 חברי הכנסת הנוכחית, יציג את הנבחרים החדשים באור חיוור - והייתי הכי עדין שאני מסוגל להיות, גם במספר וגם בתואר. רוצה לומר, שריד היה חיה נדירה גם בקרב חבריו לשמאל הישראלי, ולמרבה הצער, כאשר בוחנים את השמאל הזה עתה, מתברר שגם מה שכבר במקור היה חיה נדירה, הפך לחיה בסכנת הכחדה.
אני מתכוון לימים שבהם היו גברים בשמאל. לא במובן המאצ'ואיסטי של "גבר־גבר", אלא במובן של "מענטש". אני יודע שזה עלול להישמע מופרך, אבל היו ימים שבהם תומכי השלום לא נשאו אותו בפיהם כמו איזו מילת קסם, כתמונת מראה נאורה כביכול למשיחיים מימין, אלא כמשנה פוליטית תועלתנית ששאלה את עצמה - עוד לפני שהפריחה ססמאות - מה יהיה הכי טוב למדינת ישראל.
היו ימים שבהם תמכו בשלום גם לוחמים (ולוחמים בדימוס), גם עובדי אדמה, גם אלה שעל החגורות שלהם היו, לעתים קרובות, הרבה יותר קרקפות של אויבי ישראל מאשר ליריביהם הפוליטיים. כאלה שהרוויחו את זכותם להישמע בסדרה של מעשים למען ארץ ישראל ועם ישראל, מילים שהיום יעוררו גועל בשמאלני החדש - זה שתחום המחיה שלו משתרע בין שדרות רוטשילד לרמת אביב. זה שהזיקה שלו לארצו מתבטאת בעיקר בדרכון שהוא נושא עמו לחו"ל, ואפרופו זה - תנו לו מפלה בבחירות - והוא כבר ימצא את הדרכון הנוסף שלו ויאיים להסתלק מכאן ולהשאיר את המטומטמים - יריביו הערבים המוסלמים עם הערבים בני דת משה - שחושבים אחרת ממנו עמוק בתוך החרא המזרח־תיכוני. הוא יביט בנו מעל מסכי הטלוויזיה בעודו מתפנן על מילקי מוזל בברלין הנאורה.
יוסי שריד לא היה גיבור חיל ולא איש אדמה, אבל הוא היה פטריוט ישראלי אמיתי: בימי הקטיושות על הצפון הוא עבר להתגורר בקריית שמונה, בכנסת הוא היה פעיל בוועדת החוץ והביטחון: שרי ביטחון, רמטכ"לים ואלופים בסדיר ובמילואים חלקו עמו את סודותיה הכמוסים של מדינת ישראל. הוא הרחיק ראות: לא בכדי הצליף בלשונו החדה דווקא בראשי מפלגתו - פרס ורבין, בימי ראשית ההתנחלות כיודע שמי שזורע רוח סופו לקצור סופה (לקח שרבין למד על בשרו ובשרנו). בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הוא תמך במינוי אריאל שרון לשר הביטחון, ביודעו שמי שאחראים למחדל הנוראי של יום הכיפורים, פסולים להנהגה.
היה בו יושר אינטלקטואלי שפתיל קצר בצדו: בימים של מלחמת המפרץ, הימים שבהם עלו הפלסטינים על הגגות בשירת "יא סדאם יא חביב, אודרוב אודרוב תל אביב", שלח דווקא הוא, גדול תומכי ההידברות, את הפלסטינים וראשיהם לכל הרוחות: "שיחפשו אותי" הפטיר, אולי כראשון לזהות (אם כי למרבה הצער, עם האמת הזאת לא ההין ללכת עד הסוף) שלא את רק את הכיבוש עוינים הפלסטינים, אלא את קיומה של מדינת היהודים כולה (כפי שהוכיח כמעט כל מה שקרה מאז ספטמבר 2000).
יכול להיות שאפילו שריד (וכאן מדובר אך ורק בסברת כרס, אבל במקרה שלי, לפחות מדובר בכרס־כרס) - שלו היה רוצה, היה יכול להישאר חבר כנסת עד יומו האחרון - חש שמשהו בתיאוריה של פשרה טריטוריאלית, שהיא כל כך הגיונית על הנייר, כפוף מדי להיגיון המערבי, על חשבונה של המציאות המזרח־תיכונית הלוהטת, אולי לכן בילה את עשר השנים האחרונות מחוץ לעשייה הפוליטית.
הגעגוע לימים שבהם איישו את הכנסת פוליטיקאים כשריד הוא גדול, אבל אצלי גובר העצב שבעתיים לא רק כשאני מביט באורן חזן, אלא דווקא כשאני מביט במדבר הצחיח שבין בוז'י הרצוג לזהבה גלאון, ועורג לימים שבהם היו גם פטריוטים, ולא רק "פיסניקים" בשמאל.