לא אכחד כי מלכתחילה, מאז ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשה זאת, לא הייתה דעתי נוחה - עם כל הכבוד – ממה שנפסק שם. ולא רק מן הדברים לגופם, אלא גם מן ה״נעימה״ שבה נכתבו. למדנו ש״דברי חכמים בנחת נשמעים״, ויפה לו לפסק דין שייכתב באיפוק, בלשון המעטה. ואפילו דברים אמורים במי שלדעת הפוסק הם עבריינים מושחתים הראויים לבוז.
אילו זכיתי להוסיף לשבת בדין אחרי המועד שקצב המחוקק, ואילו ישבתי בדין זה, הייתי מצרף דעתי - בכל הכבוד והענווה - לפסקיהם של השופטים בעלי דעת הרוב בכל אחד ואחד מן הערעורים ובכל אחת ואחת מן הסוגיות שבהן דנו. בכך זכו המשפט (תרתי משמע) ומערכת השיפוט בישראל לתיקונם.
והערה נוספת על עיתונאים ועל פרשנים. במשך תקופה ממושכת נשטף הציבור בישראל בכתבות מוטות שבאו להלל ולקלס את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולרמוז לכך ששינויו בערעור יהיה בגדר תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. כל אלה חייבים עתה בחשבון נפש ובתשובה; עיתונאי ופרשן זכאי, כמובן, לדעה משלו, אך אין הוא רשאי לנסות להשפיע על תוצאה של הליך שיפוטי, אפילו אין איסור חוקי על כך ואפילו דרכם של שופטי ישראל להתעלם מפרסומים כאלה.
לעניין זה ראוי להם שיעיינו עיין היטב בדבריו של כבוד השופט יצחק עמית על ״משפט ותקשורת״ בשולי פסקו. "יכול שהציבור או חלקו, שמטבע הדברים לא נחשף לכל הפסיפס הראייתי, 'מאוכזב' או 'מופתע' מזיכויו של אולמרט מהאישום העיקרי. אך אמון הציבור בבית המשפט נובע דווקא מהידיעה שבית המשפט פוסק כפי שמתחייב מהדין ומהראיות, ולא בשל חשש מתגובת הציבור דומה כי התיק שבפנינו מדגים היטב את הפער בין משפט, לבין משפט על ידי התקשורת או על ידי הציבור.
"שופט דן ופוסק על פי הראיות שהוצגו באולם בית המשפט ולא על פי ראיונות של זה או אחר בתקשורת. גם אם מסביב ייהום הסער התקשורתי והציבורי, וגם אם התקשורת כבר חרצה ופסקה את דינה, אנו עושים כמיטב יכולתנו לחסום את הקולות ולבודד עצמנו מרעשים חיצוניים. כך עשינו, כך נעשה גם בעתיד".
הכותב הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס.