נקמה פורתא: האם יש מקום לפגוע במי שהטריד אותך מינית?

זה היה קצת כמו ב"בעל זבוב". שש בנות יושבות בגן מאיר בתל אביב כמה שבועות אחרי תחילת המילניום, 12 בלילה, יצאנו מקורס השתלמות במשחק מחוץ לאוניברסיטה ורקמנו מזימה. בכל שבוע הם היו מביאים “אמן אורח", איזה בראנז'איסט שיספר לנו על איך הדברים עובדים באמת בחוץ. והייתה שמועה שהמרצה ההוא עושה סרט, משהו אינדי כזה שנוסע לפסטיבלים בחו"ל. וזה מדליק, חו"ל ופסטיבלים והראש שלך מתחיל לעבוד שעות נוספות, וכל מה שאת רואה זה רק איזה שטיח אדום ואת כל התפקידים שתקבלי אחר כך בארץ בלי אודישן. 
 

מה שאת לא רואה וגם שש בנות לא ראו זה את ההזמנה המוזרה לאודישן בשבת בערב “בסטודיו הביתי". הו כמה טיפשות אתן, אתם בטח אומרים לעצמכם. קלות דעת וטיפשות. אני בטוחה שברגע זה יושב לו מישהו בסלון ומסנן את המילה הזו בין לגימה אחת של תה עם לימון לשנייה. יכול להיות שאתה צודק, אדוני, חוכמה גדולה הרי לא הייתה שם. גיל 22, אתה יודע. אתה רוצה לבלוע את העולם ולא רואה ממטר, ומנגד מפחד מכל בעל סמכות שיחסום לך את הדרך לחלום. 
 

שום תירוץ בעולם לא יצדיק את מה שהתרחש בתוך הסטודיו. גם אם זה נעשה בשקט, לא בכוח. היה ברקע שיר של פוליס, לא זוכרת איזה, זוכרת רק שהקשבתי לקול של סטינג וזה הרגיע אותי. הוא לא צעק, לא הכריח, רק ביקש להוריד את החולצה כי זה מצטלם טוב יותר. אמרתי לא. זה נראה לי טיפשי כמו כל העולם בזמנו. “איך שאת רוצה", הוא נעלב. 
 

בסוף הסכמתי להישאר בחזייה, כי לבשתי מתחת בגד ים. הייתי לפני כן בים. איזה מזל, חשבתי לעצמי. יותר מזה לא רציתי. בשבוע לאחר מכן השנייה סירבה להוריד חולצה, כשהשלישית סירבה הוא התחיל להתעצבן והחליט שהוא מסדר לכולן לבד את החזה בין אם הן רוצות או לא. אבל בעדינות מניפולטיבית: “אני לא מכריח, איך שאת רוצה, אבל הגישה הזו לא טובה, את חסומה", הוא יגיד לך ואת לא תרצי להיות חסומה. איזו שחקנית יכולה להצליח אם היא חסומה. ומה כבר יכול לקרות? את תגידי לעצמך, מקסימום אני אברח ברגע הראשון שאמצא דרך להגיע לחולצה שלי ולדלת. 
 

הדלת הייתה פתוחה, יצאתי משם בקלות, הוא לא עצר בעדי וגם לא בעדן. בדרך לאוטובוס בחזרה הביתה, הנחתי שסביר להניח שלא אספר לאף אחד את הסיפור הטיפשי הזה. אני אשמה. זה ברור. הוא הזמין אותי והסכמתי, לא הקשבתי לאינטואיציות, כל מה שהיה לי בראש זה לקבל את התפקיד בסרט המחורבן שכאמור לא היה קיים מעולם. ואני גם בת 22 לא ילדה בת 16. עזבתי את הבית ואני עצמאית, ואני מבוגרת מספיק כדי להתמודד עם לוזרים שכמותו. וחוץ מזה, מי יאמין לי? וגם אם יאמינו אז בוודאי יגידו ששיתפתי פעולה, שהבאתי את זה על עצמי. 
 

כבר ראיתי את חוקרת המשטרה עם הלק האדום שואלת אותי שוב ושוב “אז למה הלכת לשם?", ובטח היו לוקחים ממנו טביעות אצבעות וסוגרים את התיק. הוא יקבל נזיפה, נו נו נו בפעם הבאה זה ייגמר רע. הוא לא תקף, לא היה אלים, דיבר בשקט. בסך הכל ניסה לשחרר שחקניות חסומות רגשית. “זה השואו ביזנס, ככה זה, תתמודדו". 
 

אלא שלא יכולתי לשמור את הסוד וסיפרתי לחברה שסיפרה לחברה, כך גילינו שש בנות מהכיתה שחוו את אותו הסצנריו. ידענו שאם נתלונן אצל מארגני קורס הקיץ הזה, זה ייגמר בנזיפה. רצינו לנקום. גייסנו את הבנים שלמדו איתנו בכיתה והחלטנו לשחזר בשיעור האחרון של הקורס את הסצינה המדויקת, את השירים של פוליס, ההעמדה מול המצלמה, הסיפור עם החזייה. והכל צולם. הוא לא הגיב. רק יצא בשקט מהכיתה לפני שהסתיים השיעור. ידענו, זה נגמר בנזיפה, הוא הושעה, התנצל וחזר אחר כך ללמד. מקווה שלמד את הלקח.   
 

האמת היא שמה שאני מקווה יותר, שבפעם הבאה שאיש כלשהו, במיוחד אם הוא בעל השפעה ואלפי עוקבים, יכתוב פוסט בפייסבוק, ויתהה בהקשר זה או אחר “למה אין מתלוננות?", “למה לא אמרתן כלום?", או “אז למה הלכת?" ו"למה לא בעטת בו בביצים?", אני אגיד לו שאני לא יודעת. אולי כי זה בדיוק מה שפחדתי ממנו.