בנאום טלוויזיוני, שהוקלט מראש והוקרן בוועידת מרצ לפני עשרה ימים, דיבר יו”ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס גבוהה־גבוהה על הצורך ב”חיזוק יחסינו (הרשות הפלסטינית – ע”ד) עם כוחות השלום בישראל, בתקופה שבה עולה ההשפעה של כוחות קיצוניים נגד השלום”. במרצ מיהרו להסביר שהיה זה “מסר של תקווה ושל פיוס".
ואכן, דבריו של עבאס, הערבים לאוזני השמאל הפוליטי בישראל, עלולים להטעות ולהוביל למסקנה כי מדובר במנהיג דמוקרטי, שוחר זכויות אדם, החותר לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אולם מדובר באחיזת עיניים – דברי חנופה לשמאל הישראלי לחוד, ומציאות לחוד. רק בימים האחרונים נוכחנו לגלות, שוב, שהקשר בין שלום ובין עבאס הוא מקרי בהחלט ורחוק כמרחק מזרח ממערב.
כך, לאחר חיסולו של המחבל נשאת מלחם ביום שישי מיהרו ברשות הפלסטינית להכליל את מלחם ברשימת השהידים שנרצחו על ידי ישראל בגל הטרור הנוכחי. גם לאחר שהוציאו את מלחם מהרשימה – וספגו קיתונות של זעם מגורמים פלסטיניים רדיקליים יותר – עשתה זאת הרשות ממניעים בירוקרטיים ולא ממניעים של הומניות.
משרד הבריאות הפלסטיני טען כי הסיר את מלחם מהרשימה אך ורק בשל העובדה שזו מורכבת ממקומות שבהם יש לרשות הפלסטינית שליטה משפטית. עוד טען המשרד כי עצם הסרת שמו של מלחם מהרשימה אינה אומרת שלא מדובר בשהיד וכי מלחם הוא “אחד השהידים היקרים ביותר, ששמו חרוט בדמו הטהור, שהשקה את נשמתה של אדמתנו”.
התנהלות רשמית זו מצד הרשות הפלסטינית מעידה על תרבות המוות וההרס שזו מקדשת, במקום שגשוג, התפתחות וקדמה. אך בכך אין חדש, ויעידו עשרות רשימות השהידים האחרות, הכיכרות והמוסדות – ובהם מוסדות חינוך – שנקראו בשם טרוריסטים שונים, והקצבאות שמחלקת הרשות הפלסטינית למשפחות מחבלים בבתי הכלא בישראל.
יותר מכל מעידה התנהלות הרשות הפלסטינית והעומד בראשה על מטרותיה הנסתרות באשר למדינת ישראל. בהתייחסות למלחם כשהיד הנלחם על “אדמתנו” יש מסר ברור, ולפיו השניים הם בעצם אחד. הרשות הפלסטינית רואה במלחם ובערביי ישראל חלק מ”פלסטין השלמה”.
אין זה אומר, כמובן, שערביי ישראל רואים את המצב עין בעין עם מחמוד עבאס ואנשיו. ההפך, רובם ככל הנראה לא מעוניינים להשתתף בניסיון של הרשות הפלסטינית להמשיך את הסכסוך ולהעמיקו, וכמות המפגעים הזעירה שיצאה מהמגזר הערבי־ישראלי במהלך גל הטרור הנוכחי יכולה להעיד על כך.
הרשות הפלסטינית מצדה חשפה את מניעיה האמיתיים – הסירוב להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי והמשך חזון תוכנית השלבים, שמטרתה לגזול מישראל פיסה אחר פיסה, עד שלא יישאר ממנה זכר. חיזוק לכך ניתן למצוא בהצהרה של אותו משרד בריאות פלסטיני, שטען כי “אנו גאים באנשינו הפלסטינים בשטחי 1948 [...] אף אחד לא יכול לערער על השתייכותם למולדתם פלסטין”.
עבאס, שהשבוע חוגג את שנתו ה־11 בתפקידו כיו”ר הרשות, מתוך קדנציה של ארבע שנים – מתמחה אומנם במתק שפתיים כשזה נוגע למחנה השמאל בישראל, אך מוכיח, פעם אחר פעם, שלא מדובר בפרטנר, ובטח שלא מתון. לא במעשים המייצגים את סרבנותו העיקשת לאורך המשאים והמתנים השונים, לא בטרמינולוגיה הדמונית שלו לישראל מעל בימות העולם ולא במכונת ההסתה המשומנת שהוא מפעיל ממשרדו ברמאללה. מטרתו היא מטרת חמאס, ורק הטקטיקה שונה.