אליקים רובינשטיין, כשהיה יועץ משפטי לממשלה, נהג לומר שהתלונות שפולט מכשיר הפקס בלשכה שלו מלמדות שתפיסת העולם של הישראלי הממוצע גורסת בערך כך: "כל מה שאתה אומר עלי מהווה הסתה פרועה, כל מה שאני אומר עליך חוסה תחת חופש הביטוי". האבחנה המדויקת הזאת, שמקורה בקיטוב הפוליטי הגדול אצלנו, מביאה את הימין והשמאל לעסוק כל העת בניסיון לסתום זה לזה את הפה.
לפני כמה ימים סירבה עיריית ירושלים לאשר לפרסום שלט חוצות של הקרן החדשה לישראל, המציג את תמונתו של יצחק רבין המנוח כשלצדה הכיתוב "בשתול הזה הם כבר טיפלו". למה? כי "המסר בקמפיין אינו מובן וניכר שמעיד על הסתה". בשבוע שעבר גם התפרסם שנטלי וקסברג כהן, אמנית שעשתה את צרכיה על דגל ישראל ונעצרה על כך לחקירה יותר מפעם אחת, תועמד לדין. למחרת הודיעו כמה חברי כנסת מהימין שהם פועלים להוציא את ארגון "שוברים שתיקה" אל מחוץ לחוק.
בואו נעשה סדר. השימוש של הקרן החדשה ביצחק רבין והניכוס שלו אליה אומנם מצחיק נוכח העובדה שרבין החי בז לחבר'ה האלה בערך כמו שהם בזו לו, אבל זה עדיין לא הופך את השלט הזה להסתה. האופן שבו וקסברג כהן מבזה את הדגל מכאיב ומרתיח, ולפחות בעיניו הבלתי מקצועיות של מבקר התרבות שבי האמנות שלה נראית תת־רמה, אבל אלה עדיין לא סיבות מספקות להעמיד אותה לדין פלילי. כך גם בעניין שוברים שתיקה, אוסף של קיצונים שכדי להביא לנסיגת ישראל מיו"ש מוכנים בשמחה להבאיש את ריחם של צה"ל וחייליו בעולם, אבל הטיפול הראוי בהם צריך להיות הקאתם מקרבנו ולא הפיכתם ללא חוקיים.
למה כמעט לא תשמעו אנשי ימין מביעים את העמדה הזאת? כי עכשיו אנחנו בקרב פוליטי ובקרב צריך קודם כל לנצח. וזו תמונת מראה מדויקת של השמאל. לפני כשבועיים הגיעו שוטרים מצוידים בצו מעצר לביתו של הזמר ששר בחתונה ההיא של נערי הגבעות, ולקחו אותו לחקירה. זה היה צעד הזוי של סתימת פיות. אבל לא שמעתם אנשי שמאל מעירים עליו, כי כשעושים את זה למחנה השני הם מוחאים כפיים. ממש כמו שהם עשו כשהתנהל פה קמפיין מכוער שניסה לטעון שערוץ 20 הסית נגד הנשיא, רק משום שבפייסבוק של הערוץ נטען שהוא מבזה את מוסד הנשיאות. וממש כמו שהיו מי שדרשו להעמיד לדין את עמיר בניון.
לאלה ולאלה, מימין ומשמאל, צריך להגיד: תנו לדבר. הסתה היא קריאה לאלימות או דבר שבח לאלימות, וזהו. כל השאר צריך להיות פתוח לשיח. גם אם הוא מרגיז, גם אם הוא מקומם, גם אם הוא מרתיח את הדם. הקריאה "רבין רוצח" לא היתה הסתה. היא הייתה קריאה קשה אבל לגיטימית מצדו של מי שראה אחרי הסכמי אוסלו את היקפי הנרצחים וחשב שמי שחתם על ההסכמים האלה אחראי לדם שנשפך. בדיוק כמו "בגין רוצח" או "שרון רוצח" במבצע שלום הגליל.
אם מישהו חשב שמאות חיילים נפלו לשווא, זה בסדר שהוא יאשים את ראש הממשלה או את שר הביטחון באחריות לכך. לא נעים לשמוע את זה, אבל בדיוק בשביל זה קיים חופש ביטוי. ואם מישהו יסביר לי שמילים קשות יוצרות אווירה קשה שאחר כך עלולה להביא למעשים קשים, אז אני אצביע בעד תוספת תקציב של מיליארד שקל לכוחות הביטחון, כדי שישמרו היטב על מי שצריך. כי האלטרנטיבה, שבה נסתום לכולם את הפה מהחשש ליצירת אקלים אלים, היא אלטרנטיבה שיוצרת מדינה שלא טוב לחיות בה.
המשטרה היא לא הכתובת לטוקבקיסט מגעיל ששם כאפייה על הראש של הנשיא ראובן ריבלין וגם לא למרצה דוחה באוניברסיטה שמכנה את השרה איילת שקד "טינופת ניאו־נאצית". את השפה האלימה צריך להוקיע בשיח ציבורי, לא בחדר החקירות. מי שרוצה דמוקרטיה, צריך להבין שזה אחד המחירים שהוא צריך לשלם.