בסיום ביקור התנחומים שלו אתמול בעתניאל פרסמה לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הודעה ארוכה לעיתונות. היו שם מילים מרגשות על הנרצחת ועל המשפחה המיוחדת שהשאירה, היה שם תיאור של ההבדל בינינו לבין הפלסטינים והיה גם הסבר על כך ש"שורש הסכסוך הוא הסירוב להכיר בזכותם של יהודים לקיים מדינה בגבולות כלשהם, כאן, בתל אביב ובכל מקום".
כשנתניהו מדבר בנשימה אחת על תל אביב ועל עתניאל הוא לא מעמיד פנים. זו עמדתו האידיאולוגית. זו תפיסתו המדינית. העניין הוא שבפועל, בעוד הוא, בלשונו, לא מפריד בין השתיים, ממשלתו, במעשיה, מפרידה גם מפרידה. בתל אביב מתכננים ומאשרים לבנות. בעתניאל לא.
ראש המועצה האזורית הר חברון, יוחאי דמרי, סיפר לי אתמול שבכל רחבי המועצה שלו יש כ־3,000 יחידות דיור שמחכות לאישור, אישור שהדרג המדיני לא נותן. המסר שיוצא מממשלת ישראל לא ברור. אם זה לא שלנו, למה אנחנו שם? אם זה שלנו, למה אנחנו לא מאשרים לראש המועצה לבנות, כדי שהילדים של דפנה מאיר יוכלו, אחרי שיקימו בעצמם משפחה, לגור במקום שבו נולדו?
זה לא רק עניין טכני של עוד בלוק ועוד יסודות לבניין. זה המסר. האירופים תוקפים, האמריקאים מגנים, ולנו אין הסבר ברור, לא עבור עצמנו ולא עבורם.
והבלבול הזה רק גובר ומתעצם עם נאומים כמו זה של השר נפתלי בנט אתמול. לזכותו של בנט ייאמר שלפחות בכל הנוגע לפתרון המדיני הוא היחיד ששם תוכנית על השולחן. מצד שני, כשהאיש יושב בקבינט זו הקדנציה השנייה ונזקק לנאומים במכון למחקרי ביטחון לאומי כדי להסביר לנו אילו שאלות צריכות להישאל ולא נשאלות, לא ברור מה הוא עשה שם עד היום.
מה שכן ברור זה שיש לנו ממשלה שנדמה שאין בה שני אנשים שמדברים באותו קול. לכל אחד יוזמות משלו, לכל אחד רעיונות משלו, והמחשבה שהם לא מצליחים - ולא משנה מאיזו סיבה - לשבת ביניהם כדי לדבר על זה ולגבש משהו יחד, מטרידה מאוד.
כי את המחיר משלמת מדינת ישראל. והמחיר הוא היעדר היכולת להציג עמדה, להסביר אותה ולבצע אותה.
אתמול הסביר כאן עמיתי אלון בן דוד כיצד צה"ל מצליח לבלום בכל פעם מחדש הצעות של הקבינט. יש מי שרואה את המצב הזה בחיוב. אני רואה אותו כהיפוך מושלם של היוצרות. וזה, כך נראה, כל הסיפור על רגל אחת.
כי בקביעת מדיניות כמו בהרבה תחומים אחרים אין ואקום. כשאין מדיניות ברורה קציני הצבא קובעים לאן ילך צה"ל במלחמה, והיועצים המשפטיים קובעים איפה נבנה ואיפה לא. ממשלה שלא מושלת היא ממשלה נמשלת. פעם על ידי פקידיה, פעם על ידי העולם.