המלחמה בטרור: הרצח של דפנה מאיר ז"ל יכול להוות קו פרשת מים

מי ש"טרינספרו" את ג'עברי היו בני המחצית השנייה של המשפחה. בתוך המשפחה הזו התחולל רצח, וכדי למנוע שרשרת של נקמות דם הפעילה המשפחה על עצמה את “כלל שבע הערים". על פי הכלל הזה, המקובל בחברה הערבית, משפחתו של הרוצח עוברת על טפה ונשיה לעיר הנמצאת במרחק שבע ערים מהעיר שבה התחולל הרצח. כל תגובה שהיא פחותה מכך לא נחשבת עונש מספיק חמור. רק גרימת סבל על ידי עקירת משפחתו המורחבת של הרוצח למקום מרוחק נתפסת בחברה הערבית כעונש שיכול להפסיק את מעגל הדמים.
 

אבל אנחנו הישראלים לא מדברים בשפה שלהם. אנחנו חוששים מ"ענישה קולקטיבית", מ"עונש בלתי מידתי" ומשאר מושגים הבאים מעולם המשפט המערבי. אנחנו בקושי מצליחים להרוס חדר בבית משפחה של מחבל, וגם זה אחרי מאבקים בארגונים הנותנים רוח גבית לטרור כמו המוקד להגנת הפרט ונשים למען אסירות פוליטיות, שעותרים על כל ענישה לבית המשפט העליון. 
 

המצב כיום הוא שהפלסטינים חיים בתחושה של הפקרות. הכל מותר. אפשר לרצוח יהודים ואחר כך גם להלהיט את הרוחות, לקרוא לרוצחים השפלים שהידים ולהמשיך בהסתה. משפחה של רוצח שרצח יהודי לא משלמת מחיר כבד כמו משפחת ג'עברי בחברון, אלא להפך. 
 

מאז תחילת גל הטרור הנוכחי מאה משפחות של רוצחים ושל כאלה שניסו לרצוח התהדרו בלוויות שהידים מפוארות ובסוכות אבלים מתוקשרות, שם הן יכלו לארגן, לקול מצהלות ההמונים, חתונות של שהידים בשמיים. זאת בנוסף למענקי הרצח הנדיבים שהן מקבלות מהרשות הפלסטינית. 

הרצח המזעזע של דפנה מאיר הי"ד לעיני ילדיה, יכול להיות קו פרשת המים של ההרתעה הישראלית אל מול המפגע הבודד. כוחות הביטחון שמו את ידם על הרוצח השפל, זה שאבא שלו מיהר להודיע שהוא גאה במעשיו. אנחנו יכולים להשתמש בבחור הזה ובמשפחתו כסמל ולהטיס אותם לעזה, אבל לצערי הרב התחזית בנוגע לעונשו של המחבל בכלא הישראלי היא זו: פנסיון מלא, ביטוח רפואי מורחב, ביטוח שיניים, חמש תפילות במסגד ביום, שיעור יומי באסלאם ובקוראן, טלוויזיה, לימודי תואר באוניברסיטה, ביקורי משפחות, ביקורים של ארגונים לרווחת האסיר ומלגה חודשית נדיבה מאוד מהרשות הפלסטינית. ככה לא עוצרים טרור - ככה מלבים טרור. 
 

ואף על פי שישראל מאפשרת את כל זה לאויביה, השבוע הרהיב עוז שגריר ארה"ב בישראל, דן שפירו, וביום שבו נקברה דפנה מאיר נזף בישראל, ואמר “לישראל יש שני סטנדרטים של אכיפת חוק בגדה המערבית: אחד עבור יהודים ואחר עבור פלסטינים", כשהתכוון לכך שמקרי אלימות שמתבצעים בידי יהודים לא נחקרים. לא רק שזה לא נכון ויהודים נחקרים אולי באופן קשה יותר מהאופן שבו פלסטינים נחקרים, אלא שלארה"ב עצמה יש סטנדרטים כפולים בהתייחסותה לנרצחים. לא ראינו שבממשל האמריקאי מזדעזעים כשרוצחי יהודים לא נתפסים ולא מובאים לדין, ויש רבים כאלה. רוצחיהם של הילדים יוסף אישרן וקובי מנדל ז"ל לא נתפסו, גם לא הרוצחים של עפרה פליקס, של אורי שחור ושל אוהד בכרך ז"ל ושל רבים אחרים. האם אי פעם שמענו את האמריקאים “מודאגים ומבולבלים" מכך? 
 

אבל הבוטות של דבריו של שפירו והעובדה שהביקורת כלפי ישראל המתואמת עם האיחוד האירופי מנותקת כל כך, יכולות לעזור לנו. לו היינו מעיזים להפעיל יד קשה ולגרש את משפחות המחבלים לעזה היו קורים שני דברים: הראשון, שהאינתיפאדה הזו הייתה יכולה להיות מאחורינו, והשני שדן שפירו היה נושא נאום חוצב להבות נגדנו. אבל רגע, הכעס האמריקאי כבר כאן ממילא, אז בעצם מה יש לנו להפסיד? קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה והם אומרים: לא חשוב מה יבינו האמריקאים, חשוב מה יקלטו הערבים. ישראל צריכה להפסיק להשתופף מול המחבלים, מול משפחותיהם ומול גורמי ההסתה.  

ישראלים רבים לא ידעו איך “לאכול" את מה שאמר השבוע שיבי פרומן אחרי שאשתו, מיכל, נדקרה במחסן הבגדים בתקוע. "נמשיך להגביר את החיים אצלנו ואצל הפלסטינים, החיים ינצחו את המוות", הוא אמר. טוקבקיסטים השתלחו בו וקראו לו עיוור, אחרים חשבו שהוא צריך טיפול נפשי. 
 

השיח הישראלי רגיל לקטגוריות שבלוניות של שמאל וימין. או שאתה איש ארץ ישראל השלמה ולא מכיר בזכותם של הערבים לחיות פה או שאתה דוגל בפתרון שתי המדינות ורואה במתנחלים את שורש הסכסוך. אבל משפחת פרומן היא הכל חוץ משבלונית. הפרומנים, ממשיכי דרכו של אבי המשפחה הרב מנחם פרומן ז"ל, הם זן מיוחד במינו בציונות הדתית. הם דוגלים הלכה למעשה בדו־קיום בין היהודים למוסלמים בכל חלקי הארץ. הרב פרומן יכול היה להגיע עם ספר קוראן חדש לכפר ערבי שהמסגד בו נשרף ולהתקבל שם בברכה. 

 

הפיגוע בתקוע, שבו נדקרה כלתו כשהיא בהריון, הוא אבן בוחן קשה מאין כמותה למשנתם, והוא לא גרם להם להפוך את עורם. הם המשיכו לאתגר את השיח הישראלי ולנסות להביא אותנו להכרה שגם הערבים וגם היהודים יחיו בסופו של דבר יחד בין הים לירדן, במדינה אחת ורצוי שילמדו איך לעשות את זה.
 

נכון שזה לא פשוט, הכי קל אחרי פיגוע לראות בכל הערבים אויבים, אבל אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות על אותה חלקת אדמה יחד, ישראל צריכה ביד אחת לקרב את הגורמים המתונים ולאפשר התפתחות כלכלית למי שמבקשים לחיות לצדנו בשלום, וביד השנייה - כמו שאמרו הרבנית הדסה פרומן ושיבי פרומן - לנקוט אמצעים קשים וברורים כלפי המתסיסים, הרוצחים ומשפחותיהם, ולגרש אותם לעזה. ואולי כשהקול הזה בא מהם, מאלה המבקשים לחתור לדו־קיום ולחיים משותפים, יקבלו בממשלת ישראל אומץ להיות נחרצים וברורים יותר נגד מבצעי הטרור ותומכיו. הביקורת המערבית הטהרנית ובעלת המוסר הכפול כלפי ישראל כבר ממילא כאן.