מבחינת מדיניות החוץ של ישראל, 2016 לא נפתחה טוב. ההכרזה האירופית בשבוע שעבר כי הסכמים עם ישראל לא יחולו על התנחלויות מאותתת לישראל שהמשך ההשתהות מגיע עם מחיר. ריכוך ההחלטה, בעקבות מאמצי ישראל בסיוע חברות חלשות באיחוד, מעיד שבכוח ישראל לשנות, אבל רק בניואנסים. הביקורת בנאום השגריר האמריקאי, שגובה על ידי מחלקת המדינה, על אפליה באכיפת החוק בשטחים הכבושים בין יהודים ללא יהודים, מוסיפה לעליית המדרגה בזירה הבינלאומית במאמץ להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים, הבעת אי אמון והגברת הלחץ על ישראל.
השנים האחרונות מוכיחות סטגנציה תפיסתית מדינית. הקיפאון המדיני אינו משמר את המצב בשל מציאות דינמית, לכן מדיניותה המגיבה ומשוללת היוזמה של ישראל פועלת לרעתה. ישראל, משוללת קו מדיני מנחה, שקועה עד צוואר בהסברה על בסיס שילוש קדוש: אין פרטנר, יש הסתה פלסטינית, ישראל צודקת. זו איננה מדיניות, זו הסברה בקליקבייט שמשכנעת את המשוכנעים.
קביעת מדיניות חוץ מבוססת על בחינת מציאות מתמדת ויצירת קו קוהרנטי. בסיס מדיניות החוץ של ישראל לא עבר עדכון שנים ואינו מותאם למציאות.
היכולת ההסברתית לריק המדיני בהיעדר שר מכהן קבוע ובמשרה מלאה ופיצול הסמכויות תקפה לתשעת החודשים האחרונים ולא לשבע שנות נתניהו. היעדר המדיניות מורגש במישור הבינלאומי ובירידת רמת האמון של הציבור במדיניות החוץ. תחושת הבידוד המדיני לא תיפתר בסרטון תדמית של לחיצות ידיים עם ראשי מדינות, והיא אינה משקפת את המציאות. נתניהו מתחזק ממיסוך קליקבייט נוסח "האיום האיראני", "העולם כולו נגדנו, ורק אנו מתמודדים מול אויבינו" ו"באירופה כולם אנטישמים". לכן, התפתחויות כמו ההסכם עם איראן, הסרת הסנקציות, סימון מוצרים מהתנחלויות, הבחנה בין ישראל לשטחים, עימות עם האיחוד, האו"ם וארצות הברית משרתות אותו, כי הן מייצרות תדמית שמתבטאת בהצלחה אלקטורלית והמשך שלטונו.
הגרעין האיראני הוא דוגמה מצוינת. קמפיין ההפחדה של נתניהו שכלל דו־קרב מול אובמה בקונגרס גרם לציבור הישראלי לראות בחתימת ההסכם ביולי והסרת הסנקציות בינואר איום על ישראל והפסד דיפלומטי. אלא שההסכם אינו כישלון. האינטרסים של ישראל נשמרים, ואיראן אינה בדרך לגרעין.
אובייקטיבית אין היגיון בציור ההסכם ככישלון. נתניהו יודע את זה, וצמרת הביטחון מודה בכך. אם כך, למה לצייר זאת כך? כי נתניהו יוצא מנצח – ההסכם עצמו לא רע ושומר על האינטרסים של ישראל. הידידות של ישראל עם ארצות הברית לא נפגעת, היא לא פרסונלית – הנשיא לא אהב את נתניהו גם קודם לכן. נתניהו יצר מלחמה פיקטיבית, וניצח בדעת הקהל הביתית ולמען חבריו הרפובליקנים, שנה וחצי לפני הבחירות בארצות הברית. לגמרי מצב של win-win.
מנהיג נמדד ביכולת לייצר חזון ולפעול לקידומו. נתניהו מייצר מסרים ומדיניות מגובשת ממנו והלאה, כי הקו המנחה של ראש הממשלה הוא חיזוק האלקטורט מבית. מדיניות חוץ מוצלחת מתחילה מבית, אבל מדיניות חוץ שמטרתה להשפיע בבית פוגעת מבחוץ ומבפנים. זה לא טוב לישראל, אבל זה טוב לנתניהו.