מחוץ לתיכון החדש בתל אביב יש התקהלות רבה ולא רגילה. המון צוותי תקשורת יורדים מתוך ואנים גדולים עטורי מדבקות שעליהן שמות ערוצים, אחריהם באים מאבטחים גדולים עם נשק גלוי בידם ומתחילים לסרוק את חצר בית הספר ואת השכונה שמסביבו. ביניהם עומדת מארגנת אירועים עם מגפון בידה וצועקת על הבחורים הצנומים, הנושאים מגשי קייטרינג רחבים, להתחיל להזדרז, עוד שעה יתחיל הטקס והשולחנות עדיין יתומים וחיוורים.
דרי השכונה מבחינים בהתקהלות ומגיעים לשער בית הספר. אחד מילדי השכונה, לבוש חולצה מחויטת הגדולה למידתו, אוחז בידה של אמו, מרים עיניו מעלה ומקריא לאט את מילות השלט הגדול בחזית הבניין. “בית.. הספר לאמנויות על שם אביגדור שוכמכ.. שוכמ.. נו אמא, אני לא מצליח!", הילד רוטן.
“שוכמכטר" עוזרת לו אמו, “שוכמכטר, הוא הבעלים של הסופר החדש, ההוא שאבא לקח אותך אליו, זוכר?".
“כן", מחייך הילד, “אבל בסוף לא קנינו משם את הקישוטים לעוגה, אבא אמר שאצל ניסו יותר זול". “בוא", לוחשת לו אמו, “גם אני צריכה להתארגן".
הם מתחילים לצעוד לעבר ביתם, הראשון שנבנה בשכונה. עיצובו נשמר. לא מתוך כבוד להיסטוריה ולשימור העיר אלא בגלל האישורים והכסף. כן, כשהיה קצת כסף, בזכות עבודת כפיים אינטנסיבית, נסע מישל, אביו של הילד, אל העירייה, בבקשה לפרק ולבנות מחדש, אפילו משהו קטן יותר, אבל חדש. נטול רעפים ודלתות חורקות.
הפקידה חייכה אליו, אפילו קראה לו “אדוני", הציעה לו מים וקידמה אותו בתור, כי הזקנה לפניו הסתבכה עם הטפסים. כשיצא משם אביו של הילד, הוא הביט אל רחוב אבן גבירול ועל האנשים הכל כך משונים שצועדים שם, כאילו ביניהם לבין תושבי שכונתו מפריד דור או גלקסיה. הוא הגיע הביתה, נכנס אל המטבח עם הטפטים הירוקים, נשק לאשתו ואמר לה “בקרוב אני מחליף לך את כל הקונסטרו.. קונסטי.. קו.. נו, אני לא מצליח".
“קונסטרוקציה", היא חייכה אליו ונשקה על שפתיו. “היה בסדר בעירייה?". “בטח", הוא לקח חתיכת מלפפון בידו. “לפי החיוך של הפקידה, תוך יומיים אני כבר מתחיל לעבוד".
שנה חלפה. הוא לא התחיל לעבוד, העירייה לא אישרה, מישהו שם למעלה קם במצב רוח רע ושלח מכתב הטוען שהבנייה מסכנת את התושבים. בינתיים, פוטר מישל מעבודתו, זיפים נחו בלחייו וייאוש בעיניו.
האם והילד נכנסים אל הבית. “אמא, תתלבשי מהר, שלא נאחר", הוא מבקש. “כמה דקות, יפה שלי", אומרת לו, מעיפה מבט במישל ולא מחליפה איתו מילה, נכנסת אל חדרה ובוחרת לעצמה שמלה.
מישל יושב מול ילדו בסלון. “בוא איתנו, אבא, פותחים את בית הספר החדש, אפילו טלוויזיה הביאו והרבה אוכלים כאלה".
“מאכלים", נוזף האב, “מאכלים. ואין לי מה לעשות שם, נראה לך שיש לי כסף לרשום אותך? זה בית ספר פרטי. אתה, יותר טוב לך תישאר בבית".
שותק הילד. מתלבט אם לספר לאביו או לא, ולוקח כמה נשימות. “קיבלתי מלגה, אמא שלחה טפסים עם הציונים שלי ועם המשכורת שלה, והתקבלתי", הוא אומר בחיוך ולוקח תפוח מן השולחן.
פניו של מישל הרצינו ברגע. הוא מסיר את השמיכה מעליו, מתקרב אל הילד, חוטף את התפוח מידו ושואל “מה אמרת?".
“שאמא שלחה טפסים", משיב הילד ודמעות נקוות בעיניו. “זה בסדר, אבא, גם ההורים של גילי שלחו, אבל הוא לא התקבל".
נעמד מישל ונכנס אל החדר. אשתו מתאפרת, לגופה חזייה לבנה ותחתונים ורודים מנוקדים. הוא רוצה לצעוק עליה - איך היא מעיזה לשלוח טופסי משכורת, לספר לפלצנים מהפדגוגיה כמה מעט היא מרוויחה, כשהיא דורכת על כבודה ומחליפה טיטולים לקשישים שאיבדו את כבודם מזמן. איך היא שולחת את הילד שלה, שלהם, שלו, אל בית ספר עם מדבקה של מסכן על המצח. הוא רצה לאיים בגירושים, לצרוח עליה את הדיכוי, את הסבל, את הבית המתפורר. אבל קרה שם משהו, כאילו הלשון שלו נבלעה ואוצר המילים דעך.
הוא הביט בה. בטנה השטוחה, גם אחרי לידה קשה והפלה אחת, קראה לו אליה, לגעת בה, אחרי ימים של ריחוק וניכור. גם היא הבחינה בו, מבעד למראה, הוא היה מוזנח ועייף. היא לא יכולה שלא להיזכר בלילה ההוא, אחרי שחזר מהעירייה מדושן עונג ותקוות. איך כיסו יחד את הילד ויצאו אל החצר, שם, על הספסל, אחרי כוס קפה וכמה עוגיות שאפתה, כיסו עצמם בכרבולית ועשו אהבה שקטה, כנפרדים מהבית הישן אל עבר עתיד טוב יותר עם ריח של חדש.
עכשיו היא מפדרת את פניה והוא קרב אליה, נעמד כבר ממש מאחוריה. התפוח עדיין בידו ויש שתיקה מוזרה ביניהם.
“מה יש לך?", היא שואלת. הוא לא עונה לה. היא מוציאה עיפרון שחור מתיק האיפור ומתחילה לשרטט קו ישר על עפעפיה. “אולי תתקלח, תתלבש ותבוא איתנו? נלך לאכול משהו אחר כך. נו, יאללה".
היא עוצרת ומביטה בו. הוא זורק את התפוח על הקיר. היא נבהלת. התפוח משאיר על הקיר כתם קטן ונופל על הרצפה.
“אמא, מה קרה?", צועק הילד. “הכל בסדר, חמודי, תתקדם אל בית הספר, תתפוס לנו מקום, כמה דקות ואגיע", היא מרגיעה אותו.
“בסדר, אמא, אבל בואי מהר", אומר הילד, פותח את דלת הבית ויוצא. בדרך, יחשוב על אביו, ירצה לבכות קצת על כך שבשנה האחרונה לא ראה חיוך ממנו, אבל המוזיקה מבית הספר, ואווירת החג, ישכיחו ממנו כל צער, ולו רק לעכשיו.
האישה מסתובבת אל מישל, בעלה. מתקרבת אליו עד שתוכל לחוש בנשימותיו, ושואלת “אתה רוצה להרוס אותנו?".
מישל לא מדבר. מביט בעיניה הגדולות, שבהן התאהב לפני יותר מ–15 שנה, באוטובוס מקרטע של דן, בדרך לאשדוד, להוריו. “לא", ענה לה.
“אתה רוצה שאקח את הילד ואעזוב? תגיד, באמת מישל. רק תגיד ואנחנו לא פה".
“לא", הוא השיב פעם נוספת. הוא מרים את ידו ומנסה ללטף את פניה. היא מתרחקת ממנו. “אז מה אתה רוצה, לעזאזל? תגיד כבר מה יש לך, אני לא יכולה לבד, מישל, אני לא יכולה!". היא ישבה על המיטה. את כל הדמעות שהיו לה כבר בזבזה. במקום זאת, שרטה את ירכיה בעדינות, באי נוחות.
“אני מסכן, תסתכלי עלי, אני לא רוצה שגם הוא יהיה מסכן", הוא ביקש לזעום, להראות לה שהוא עדיין גבר, חזק, שגם הוא יכול לקבל החלטות. אבל הוא לא יכול להזיק לה יותר מכפי שכבר הזיק בשנה האחרונה. הוא הסתובב, הרים את התפוח. היא ניגשה אליו, ליטפה את ראשו ולחשה “לפחות שלו יהיה צ'אנס, תעזור לי, מישל, מספיק עם העצב".
מישל חשב לרגע, הסתובב וחיבק את שתי רגליה. “למה זה ככה?", שאל בקל רועד, “למה?".
“מי אנחנו שנשאל שאלות, אהוב שלי?", היא ענתה. זיפיו שרטו את ירכיה, הגבר שבנה לה בית וזרע ילד בתוכה, עכשיו היה תחתיה, גם פיזית, בוכה, שבור ועייף.
היא התיישבה על הרצפה, לידו. “בוא איתי, בוא נשוויץ בו קצת", נשקה על לחייו. “פעם היית משוויצה בי", הוא חייך אליה חיוך עצוב.
“טוב, אם תתגלח, ותתלבש יפה, אולי אצליח לשחזר קצת", היא נשקה לו.
בבית הספר החדש על שם אביגדור שוכמכטר, שנחשד בהלבנת הון ובנה בתי ספר, סופרמרקטים זולים ומחלקת שיקום לב בבית החולים על שם חשוד אחר, ישבו מישל, אשתו ובנו. וכשקראה המנהלת החדשה, שלפני שנה הייתה רק יועצת, אבל הכירה מישהו שהכיר מישהו במשרד החינוך, את שמות מקבלי המלגה, עמד מישל וצעק “זה הבן שלי, זה הבן שלי".
ראה הילד מהבמה הגבוהה את הוריו המחויכים והגאים, הביט גם על שכונת ילדותו, על המדרכות הישנות, קופת החולים חסרת התרופות והתמרורים הרופפים, והכיר תודה לאלוהים. לא על שהרים אותו מהשכונה מעלה, אל שולחן החשובים, אלא על שהושיב את הוריו באותו הספסל. כמו הספסל בחצר שלהם, בלילה ההוא, כשחשבו שהוא ישן ועשו קולות של אהבה.
כמה תפילות נשא בלבו באותו לילה קיצי. שהחצר תישאר אותה החצר, שהרעפים לא יפלו והרצפה לא תשתנה. כמה רצה להחזיק את ילדותו לנצח.
אלוהים אוהב את הפשטות, חשב הילד כשנפנף בידו להוריו. הלוואי שלא אשכח אותה, חשב כשלחץ יד לאביגדור משהו. והלוואי שהזמן בעולם ייעצר עכשיו, חשב כשחיבק את הוריו בסיום הטקס.
“עצור, זמן, עצור", הוא לחש, אחז בידיהם ויצא איתם משער בית הספר החדש, כל הדרך אל ביתם הישן.